אבנים בלב
כל אחד מחזיק בלפחות קבוצה אחת בוואטסאפ. כזאת של החבר'ה מהלימודים, החברים מהעבודה או החבר'ה מהמילואים. לי יש קבוצת וואטסאפ משפחתית וסופר-פעילה. משעות הבוקר ועד שעות הלילה מתקיימים בה דיונים ענפים והחלפת מידע שוצפת וקוצפת.
אחותי שולחת תמונות של הילדים הקטנים והמושלמים שלה ("הנה נועם עושה את הצעד הראשון שלו", "תראו איך עמית מתגלש במגלשה"), אבא שלי שולח תמונות עוצרות נשימה מחופי אשדוד, אני מדווחת מהמשימות העיתונאיות שאני מקבלת ("כאן תוכלו לראות אותי מראיינת את בר רפאלי ולחזות בבירור בעובדה שאני רזה יותר ממנה") ואחי הגדול שולח תמונות מהשטחים. תמונות מיום עבודה שגרתי שלו, אם תרצו. תמונות של חיילים לבושים בשכפ"צים קרמים מתמודדים עם הפרות סדר, תמונות של שמשות מנופצות של רכבים ישראליים שניסו להגיע לביתם שמעבר לקו הירוק, חיילים מדממים פצועים מירי מנשקים מאולתרים, עמדות צה"ל שעולות באש מזריקת בקבוקי תבערה ושלל מחזות מרנינים כאלו.
מדי פעם הוא שולח גם לינקים לכתבות מהתקשורת, שם לא מתפרסמים האירועים היומיומיים על חיילים שנפצעים בשטחים, רק ידיעות על תפיסות נקודתיות של מחבלים או אייטמים צבעוניים על חיילים שהתנהגו בצורה לא הולמת. כמו הסיפור על החייל שחשף את ישבנו למפגינים ונכלא ל-20 יום, כי אין כותרת סקסית יותר מעכוזו של חייל שנחשף לאוויר העולם.
מדי פעם צץ לו עיתונאי כזה או אחר, לרוב הוא מגיע מבית הייצור של עיתון "הארץ", שמדרבן את הפלשתינים להגביר את ההתנגדות. בלי להתחיל לדבר על חופש העיתונות שחצה את כל הגבולות האדומים האפשריים עם מתן הלגיטימציה לפעולות טרור, אותם עיתונאים מצליחים להרעיד כל נרב של עצבים ששוכן בגופי.
סקירה של אירועי החודש האחרון בגזרתו של אחי, מג"ד נחשון בחטיבת כפיר מגלה, כי לא מדובר בעוד ניסיון זניח של "התנגדות לכיבוש". מאירועי החודש האחרון: תושבים נפצעו מזריקות אבנים, ביניהם ילד בן 4 ואישה שנפצעה קשה בראשה; אוטובוס בקו 160 נשרף מזריקת בקבוק תבערה, קצין שגולגולתו רוסקה כליל מפגיעת סלע בראש; לוחם שעלה באש מזריקת בקבוק תבערה ועדיין מאושפז בבית החולים; לוחם שאיבד עין מגולה שנורתה לעברו באמצעות רוגטקה ונמצא כחודש בניתוחים כדי להציל את ראייתו. כל אלו רק בשבועות האחרונים. ספק אם שמעתם על משהו מכל הסיפורים האלה, שקורים על בסיס יומיומי. החיילים האלו שם כדי לשמור עלי ועלינו, עושים עבודת קודש ימים כלילות, לא רואים את החברה, לא רואים את הילדים, כדי שאני אוכל לשבת בניחותא בבית הקפה האהוב עליי בתל אביב ולחיות חיים נורמלים.
טובי בנינו מקריבים עצמם למען ביטחון מדינת ישראל והנה קמים עיתונאים שהספיקו לשכוח באיזו שכונה אנחנו גרים במזרח התיכון וקוראים לשכנינו להחריף את ההתנגדות. שישאירו להם את שכונת צהלה בצפון תל אביב ויחזירו את כל השאר, כי הרי צריך לשים סוף לכיבוש.
כדאי שניקח צעד אחד אחורה וניזכר למה בכלל אנחנו שם, רגע לפני שאנחנו מבקשים לסלק את עצמנו מאדמתנו. ניקח צעד אחורה ונבין ששכנינו מתאזרים בסבלנות של ברזל בזמן שאנחנו מחפשים פתרונות בזק לטווח הקרוב.
