פורים זה החג שהכנרת וכל החקלאים מחכים לו. גם אם היתה שנה שחונה, גם אם נראה שהקיץ כבר כאן, יש לנו את פורים, ורוב הסיכויים שיירד גשם בדיוק בזמן התהלוכה או כשיוצאים עם התחפושת או באמצע מסיבת הרחוב, ויש לא מעט כאלה, אבל חוץ מהגשם, מוכרחים להודות שבסופו של דבר זהו חג של חגיגה מתמשכת.
החגיגה הזו, שלא תטעו, דורשת לא מעט הכנות. פורים הפסיק מזמן להיות יום אחד שמתחפשים בו והפך להיות שבוע מרתוני, מאתגר הורים וילדים, שבו בכל יום צריך להגיע בתחפושת אחרת לבית הספר או לגן. בכל יום להכין משלוח מנות בסטייל אחר, לדאוג למלאי של ממתקים, לצלחות חד־פעמיות ולניירות צלופן מרשרשים ששומרים מפורים לפורים במחבוא סודי שמתגלה, תמיד, יום אחרי החג, כשכבר קנינו את הניירות מחדש. בכל יום צריך להתלבש בסגנון אחר, להפוך את כל הארונות ולגרד את כל קבוצות הווטסאפ כדי להשיג מכנסיים צהובים במידה 6 או ז'קט ג'ינס במידה 12 לצורך תחפושת מקורית או זוגית או קבוצתית.
ההורים טרוטי עיניים, בייחוד אם יש לנו יותר מילד אחד, כי במקרה כזה המרתון הופך להיות היסטרי מתמיד. אבל תודה לאל, יש לנו יצרנים מקומיים, חנויות טריקים ותחפושות מסין במחירי בדיחה, מה שגורם לנו להדיר את מוחותינו מרעיונות חדשניים ומקוריים. מה גם שהרבה יותר זול לקנות תחפושת מאשר להכין אחת כזו בעצמנו. עייפים שכמותנו, מציצים בקטלוג ובוחרים תחפושת שאליה יתחפשו עוד אלפי ילדים בישראל, ואחרי ששיכנענו את הילדים שזו התחפושת המושלמת עבורם, נמצא את עצמנו מזדנבים אחרי עשרות אנשים בתור לקניית תחפושת מפלסטיק או מאל־בד, שאם לא תשמרו עליה מכל משמר תיהרס דווקא ברגע האמת (וכאמור, הדבר היחיד שבטוח ביום הזה הוא שיירד גשם).
באופן אישי, אף פעם לא אהבתי את פורים. איכשהו אף פעם לא היה לי רעיון לתחפושת שהבריק מספיק לטעמי, תמיד היה לי מסורבל ולא נוח, תמיד הביך אותי להסתכל על עצמי, ועוד יותר הביך אותי "להיכנס לדמות". אז עוד היינו בעידן שלפני התחפושות הקנויות, וכל התחפושות נתפרו בלב אוהב ובאצבע מחוררת. מרוב ארגונים ופעילויות לחג שמתפרש בסך הכל על פני יום אחד, מרוב רצון להיות מקורית, כבר לא היה לי מצחיק וגם לא תמיד שמח.
אבל זה גם היופי של פורים: יום אחד בשנה שמכריח אותנו להיות מישהו אחר, להסתכל על העולם מזווית אחרת, מגובה אחר, מכיוון אחר. לפעמים מנקודת מבט של המין ההפוך לנו, לפעמים כמבוגר שהוא ילד וילד שהוא מבוגר, לפעמים מבעד למסיכה. הוא מכריח אותנו להיות מישהו אחר, ומכריח אותנו לשמוח. השמחה הזו לפעמים מעייפת ולפעמים נראית לא טבעית, אבל היא מכריחה אותנו להבין דבר אחד: שמחה היא עניין של בחירה, וגם את נקודת המבט בחיים אנחנו יכולים לבחור.
זו ההחלטה שלנו לשמוח, זו ההחלטה שלנו להסתכל על העולם במבט שונה משהתרגלנו אליו. נראה שלעולם לא נוכל לשלוט בגשם שיירד עלינו בפורים, אבל בכל יום מחדש אנחנו יכולים ללמוד מפורים ולבחור לשמוח.
הכותבת היא בעלים ומנכ"ל משותף של רדיו "קול הילדים", יו"ר ארגון "הורים עובדים לשינוי" ואם לארבעה