בריתות זמניות בלבד
סירובו של יוני שטבון לכבד את התחייבות מפלגתו להצביע בעד חוק הגיוס מעיד על הידרדרות אתית בפוליטיקה. לא מפני שהתנגד, אלא כיוון שחייב היה להודיע על סרבנותו לפני שנפתלי בנט חתם על ההסכם עם ראשי סיעות הקואליציה האחרות או בה בעת, ומכל מקום - לפני ההצבעה על חוק המשילות, שהיה ראשון בתור בחבילה המוסכמת.
גרוע מזה, סיעת הבית היהודי - שעומדת כנראה בפני מהלכי סירוב נוספים - הודיעה כי שטבון תמך באישור ההסכם שלשום, מה אירע בינתיים? לפי גרסתו, היה תומך בחוק לולא הסנקציות הפליליות, ואתמול בבוקר - בראותו את השתלחות דוברי יש עתיד בחרדים - הגיע למסקנה כי לא יכבד את חתימת סיעתו. לפי זה אפשר להגיע למסקנה כי מדובר בפועל במהלך לדחיקת יש עתיד מן הקואליציה, אלא שממלאי המקום מש"ס טרחו והצהירו אתמול על כוונתם להפיל את הממשלה הנוכחית.
יש גם פירוש אחר: הרבנים החרדים מתחזקים בבית היהודי, על חשבון חובשי הכיפות הציונים. ח"כים מהספסלים האחוריים מבקשים לשאת חן בעיניהם. זה מדאיג, זה מעורר משיכת כתף. שטבון, שהוא רב־סרן בצה"ל ובעל צל"ש ממלחמת לבנון השנייה, נתפס ככזה הן בהנמקותיו והן בשל העיתוי שבו גילה לפתע כאילו הקואליציה הנוכחית היא אנטי־יהודית.
הוא אינו יחיד. אם יצפצף על מחויבות מפלגתו, לא יהיה היחיד. ממילא יש סימנים לחיזוק האחיזה החרדית בבית היהודי. השר אורי אריאל כבר הצהיר כי החוק שיאושר בכנסת לא יתבצע אף שהצביע לו בממשלה. גם יושבת ראש הוועדה איילת שקד שיתפה פעולה עם המגמה הפרו־חרדית, אם כי עשתה כן בהסתר פנים. מה מתרחש בבית היהודי?
ממש במקביל למתרחש באגף הנגדי של הכנסת, שבו אריה דרעי הזדרז להמליך את יצחק (בוז'י) הרצוג לראשות הממשלה אחרי הבחירות הבאות. אין לכך ידיים ואין לכך רגליים, הנאמנות אצל הפוליטיקאים הישראלים מסתיימת עם מתן ההצהרה. הרצוג לא יוכל להקים ממשלה הנשענת על דרעי, ובעצם למה לא גם על אהוד אולמרט? מילים של בוקי סריקי, מה שנקרא בעגה בבל"ת.
הכל דיבורים. הכל גם פוליטיקה. פדיון השטרות ייעשה בזירה סמוכה, ככל שיקרב יום ההצבעה לבחירת נשיא המדינה הבא. כיצד ינהגו החרדים וש"ס במועמדים ראובן ריבלין וסילבן שלום אם יצביעו בעד חוק הגיוס? וכמה משחק המזל לבנימין בן־אליעזר בסיעות החרדים, כיוון שהאופוזיציה מחרימה את ישיבות הכנסת ואינה מצביעה? יש משהו מקומם בקשר הגורדי בין רמת ההשתמטות של החרדים משירות בצה"ל לבין זהותו של נשיא המדינה הבא.
אפשר שההפתעות טרם תמו. לא בהצבעה על חוק הגיוס, לא בזו שתתקיים על חובת משאל העם במקרה של נסיגה בירושלים וברמת הגולן. למרי פרלמנטרי צריך תמיד את החריג הראשון. האחרים זורמים אחריו כמעט בטבעיות.
