העונה מרתקת - בזכות החוק הרוסי

1נדמה שיותר מכל, האירוע המשמעותי ביותר של עונת הכדורסל הנוכחית אירע בכלל בעונה הקודמת. שביתת השחקנים וההתעקשות על החוק הרוסי הן הסיבות העיקריות שאנחנו נהנים העונה מהליגה כמו מכדור שלג שצובר תאוצה. מעבר לזה ששחקנים ישראלים מקבלים דקות משמעותיות ומשמשים פקטור מרכזי, החוק הרוסי גם הכתיב את סגנון המשחק של הפועל ת"א השנה, עובדה שהיתה שיקול מכריע במינויו של ארז אדלשטיין למאמן נבחרת ישראל.

הצלחת השביתה והאמונה בשחקן הישראלי מחלחלות לליגה הלאומית (למה צריך שם שני זרים?), למחלקות הנוער, לאקדמיה ולתחושה שהכדורסל הישראלי החזיר לא רק את התקווה לפרחי הכדורסל שלו, אלא גם את תו התקן של המצוינות שאבד לו כשהנהלות ציניות הציפו את הזירה המקומית בזרים. ובתור מנצחים אדיבים, יש אפשרות לתת ליהנות מהליגה הנוכחית גם לשחקנים שהתנגדו לשביתה, גם למאמנים שיצאו נגדה ובטח למינהלת ולחלקים מתוכה שהישוו את השחקנים לארגון טרור שיעי שבסיסו בלבנון, לא פחות.

2זו ליגה שעדיין תלויה בשבריריותה או בחוסנה של מכבי ת"א. דיוויד בלאט צירף לשורות תומכיו בעונות האחרונות הרבה אוהדי כדורסל ניטרליים שרצו בהצלחתו בגלל הכדורסל שלו, ההתנהלות, החשיבה מחוץ לקופסה וההתעקשות על הדרך. הם רצו שמכבי ת"א תנצח כדי שהוא יראה לכולם וישתיק את הטרוניות האינטרסנטיות. אנטי מכביסטים מושבעים קפצו בסלים מכריעים של דיוויד בלו או יוגב אוחיון. ההישג הזה של בלאט לא ייכנס לשום ארון גביעים צהוב.

אבל באותו זמן אותם אוהדים גם רצו בכישלונה של קבוצתו בזירה המקומית כדי שהכדורסל הישראלי יחיה. זה הפרדוקס של אוהד הכדורסל הסביר - פרדוקסל. ובוודאי בליגה, כשירושלים צובעת את עצמה בכחול לבן, כשחיפה נמצאת בידיים של דגן מהעמק ומורן מאשדוד, כשהצבא האדום כבש את הפדרמניזם עם כדורי ים אדומים־לבנים, כשגילי עובד נתן כתף, כשמאיר טפירו גורם למחוגי השעון להזדקן, כששלומי הרוש עשה מייק קרטר.

למרות החסינות הנוכחית של מכבי ת"א, למרות 11 ניצחונות רצופים בליגה, למרות שהיא מוצאת דרך לנצח גם כשכל הכבישים חסומים, עדיין יש תחושה שאולי, ממש כמו גל מקל, יכולים להיות ישראלים נוספים שיעשו גלגלון על הפרקט לאחר זכייה באליפות. ואם לא? לפחות בלאט ישתיק עוד כמה קולות.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!