המאמן, הקפטן ורוח הבית

1אם יש משהו שהעיב על הקמפיין הראשון של אלי גוטמן כמאמן הנבחרת, זה היכולת והתוצאות שהשיגה הנבחרת בבית. שמונה משחקים (חמישה רשמיים ושלושה ידידות) קיימה הנבחרת מאז מונה לתפקיד, ובטור הניצחונות ניצבת לא ממש בגאון הספרה 2 (עם שלוש תוצאות תיקו ושני הפסדים).

אפילו במשחקי ידידות, שבהם פעם יכולנו לנצח גם את ארגנטינה ואורוגוואי, הפכנו לנמושה, ונבחרות כגון בלארוס יצאו מטדי עם ניצחון.

המשחק הערב הוא אמנם רק ידידות, אך כמו שההפסד 3:2 לאוקראינה בליל סופה סוער באיצטדיון המושבה היה אינדיקציה לא רעה לאיך שנראתה בסופו של דבר הנבחרת במוקדמות מונדיאל 2014, כך סלובקיה היום היא המבחן למה שווה הנבחרת לקראת הטורניר הקרוב.

זו לא רק היכולת, אלא המחויבות, האגרסיביות וההשקעה של השחקנים על הדשא. כן, למרות שזה לא משחק שמביא נקודות ושלשאר הנבחרות יש משחקים חשובים יותר ופחות בסוף השבוע. זהו משחק של הצהרת כוונות - כאן לא מנצחים אותנו. אפילו לא במשחקי ידידות.

2גוטמן ספג ביקורת על ההחלטה לזמן את טל בן חיים לסגל, אבל לא מהסיבות הנכונות. את הביקורת היה צריך המאמן הלאומי לספוג כי בכלל חשב שאין לבן חיים מקום בסגל שלו. זה אולי קצת עצוב להגיד, אבל גם בגילו (31) וללא דקות משחק בן חיים הוא הבלם הטוב ביותר שיש לנו, עם איתן טיבי. ויסלחו לי החברים דקל קינן ורמי גרשון, שפשוט לא נמצאים באותה הסקאלה איתו.

אבל לא רק זה. אם גוטמן רוצה לשנות באמת את האופי הרכרוכי של הנבחרת בעת האחרונה, הוא חייב למנות את בן חיים לקפטן קבוע.

אחרי שנים עם קפטן שעשה רעש כאילו הוא דואג לכולם, אבל עשה בעיקר לביתו, הגיע הזמן למנהיגות מסוג אחר בנבחרת. לא לזו השקטה (יש שיאמרו הלא קיימת) של ביברס נאתכו. בן חיים הוא טיפוס קשוח, לא תמיד נחמד וגם לפעמים תוקע לקולגות, אבל במקביל הוא שחקן שתמיד יורד מהדשא בגרביים מלוכלכים וחולצה ספוגה בזיעה, אחרי שנתן כל מה שהוא יכול. זו המנהיגות שהנבחרת צריכה, והיא כמעט הדבר היחיד שיכול לעזור לסגור את הפיגור שיש לנו מבחינת כישרון ביחס לבלגיה ובוסניה.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!