קודם שימכרו את המטוסים

רק לפני חצי שנה הם נחשבו להימור הבטוח ביותר בסביבה. "שתשובה לא ישלם את החובות? לא ייתכן". "ללבייב יש הרבה כסף בבית. נו, כל ההון העצום הזה שהוא בנה בעסקי יהלומים - איך לא תלוו לו כסף-". כעת, במקום שהציבור הרחב, שהפסיד עשרות אחוזים על השקעתו בטייקונים, יבוא ויבקש מהם את הכסף בחזרה, הם באים למעשה אלינו ואומרים: "חבר'ה, תצילו אותנו".

ממה בדיוק צריך להציל את הטייקונים? מדוע משרד האוצר, שמתקשה כל כך להחליט על פריסת רשת ביטחון מחוררת לפנסיונרים, מוכן לשקול הכנת עשרות מזרני נוצות נוחים עבור אלה שכבר דאגו לפנסיה של הנינים שלהם ולא רק שלהם עצמם?

נכון שפעילותם של יזמים כגון תשובה ולבייב חיונית למשק ולעידוד הצמיחה, אבל טבעה של יזמות הוא הסיכון הכרוך בה. בדיוק בזכות הסיכונים שאנשי עסקים מוכנים לקחת על עצמם ושגברת כהן מחדרה לא מוכנה, הם הופכים לעשירים והיא לא. מדוע שכעת גברת כהן תישא במחיר הכבד של הסיכונים המוגזמים שהם לקחו כאשר אותו ה"גריד" - תאוות הבצע המפורסמת - השתלטה עליהם?

תוכנית האוצר לרכישת אג"ח קונצרניות מסוכנת וחסרת אחריות, משום שהיא תראה שוב שיש לעשירים כללי משחק שונים מאלה של בני התמותה הרגילים. ספק אם היא תרגיע את שוק ההון הישראלי, אך ברור שהיא תרגיע מאוד את שנתם של הטייקונים. הם ינשמו לרווחה משום שהמהלך יבהיר ללבייב סופית שהוא יכול לשמור לעצמו את המטוס הפרטי ואת האחוזה המפוארת בלונדון; פישמן יוכל להמשיך באורח החיים הרגיל שלו; וגם תשובה ימשיך להיות הבעלים המאושר של הפלאזה בניו יורק. מצידו השני של המתרס תעמוד שוב המדינה, כלומר אנחנו, משלמי המיסים והמשכנתאות המסורים והנאמנים, שניקרא לדגל כדי להציל את הפנסיונרים שלנו ממצוקה כלכלית קשה.

הדבר היחיד כמעט שיכול עוד למנוע את התסריט העגום הזה היום - הוא הצבת דרישה מפורשת לכל מי שחייב לציבור כסף. קודם כל תמכרו עד המשקוף האחרון את כל הנכסים שיש לכם - חברות, בניינים, מטוסים, אחוזות ודירות פאר - כדי לעמוד בהתחייבויות, ורק לאחר מכן נשקול לסייע לכם, אם עוד יהיה בכך צורך.