ניהול רופף ללא פיקוח
קריסת בית החולים הדסה בירושלים היא פרק עלוב בהיסטוריה מפוארת. ארגון נשות הדסה הוקם לפני 102 שנים ורשימת הישגיו ארוכה. בית החולים – זה שנבנה וננטש ושוב תופעל על הר הצופים וזה שהוקם ב־1961 בעין כרם - הוא היהלום שבכתר. הנשים הציוניות בארצות הברית לא מיהרו לעלות לארץ, אבל תמיד דאגו לממש את הפסוק ששמו להן ככותרת מספר ירמיהו: "ארוכת בת עמי". ספרי ההיסטוריה משובצים בשמם של העוסקים במלאכה – הנרייטה סאלד והתורם הראשוני נתן שטראוס.
באורח אישי הדסה היא צומת בתולדות משפחתי. בעיצומה של מלחמת העצמאות חזר דודי אהרן בלר בבהילות מהתמחות בארה"ב. מטוסו נחת בירושלים הנצורה. הוא היה אז מנתח המוח היחיד בארץ. כשראינו אותו לראשונה אחרי המלחמה, נראה כחוש כניצול שואה. לאושרו לא ראה את הדסה, 2014.
אך רגשות לחוד ומציאות לחוד. הדסה עברה תהליך ממושך של ישראליזציה ואמריקניזציה, לטוב ולרע. היא גם דחפה את רופאיה בסולם הכלכלי כלפי מעלה, לטוב ולרע. גם הנהיגה את השר"פ – שירות רפואי פרטי - שהגדיל את הכנסות הרופאים בשורותיה וגרם לקנאה אצל עמיתיהם במוסדות אחרים, אך מדוע עסקו בכך בשעות העבודה? ומדוע בית החולים קיבל רק 40 מיליונים ממחזור של רבע מיליארד ש' מטיפולים פרטיים שנעשו במסגרתו?
הדעת נותנת כי תריסר שנים של ניהול רופף גרמו להדסה לצלול אל תחתית הטבלה של בתי החולים. כיצד העזה הנהלת בית החולים לאפשר לעומד בראשה, הפרופסור שלמה מור־יוסף, לצאת ומצנח זהב בידו? לא סתם זהב, פלטינה. היא תיתבע לתת דין וחשבון על האריתמטיקה הזאת.
אך החשש הכבד המקנן בלב הוא שהדסה אינה לבד. שמא בית החולים אינו היחיד המצוי ביוון המצולה והסתבך במערבולת ציבורית וכספית; ושמא בתי חולים אחרים מצויים במצב דומה, וגם אם הפסידו כמה מאות מיליונים פחות מהדסה עדיין אין בכך תרופה למצב התברואה ברחבי הארץ.
בעניין זה רווחות שמועות שונות, שבתי החולים ייפלו בשיטת הדומינו – זה אחר זה. אפילו תל השומר, שהתגאה כל השנים כי הוא מאוזן, יתקשה להצביע על מאזן כזה בסוף השנה שזה עתה החלה.
הרושם הוא שהממשלה מתמרנת בין בתי החולים לבין קופות החולים, שנטייתן האימפריאליסטית מאיימת על בתי החולים. אפשר שהמגמה נכונה, אבל שינוי מבני כזה מצריך מדיניות מתוכננת ובדוקה ומוסכמת על הכל, ולא שבבוקר בהיר אחד יתעוררו אזרחי ישראל לשמוע כי הדסה קרס.
בבתי החולים אפשר לשמוע כי האוצר מעכב איסוף כספים והתארגנות מחדש בגלל נטייתו לשלוט בנעשה במשק במקום להניח להם לפרוח בתנאי תחרות הוגנים.
האוצר אינו מבין כי ממילא לא יוכל להניח להדסה, ולבתי חולים אחרים הפזורים בארץ לסגור את דלתם. הוא לא פיקח במועד על המתרחש בהדסה ואצל אחרים בשנים עברו, ועתה ישלם.
