שווים, ושווים יותר

פרסום תמונתו של חשוד כשהוא אזוק בידיו וברגליו, קל וחומר כאשר טרם הוגש נגדו כתב אישום והוא נהנה מחזקת החפות, פוגע פגיעה קשה בכבודו ובבני משפחתו.

החוק הקיים בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות רבות אחרות בעולם, מעדיף את "זכות הציבור לדעת" ואת עקרון "פומביות המשפט", שלפיו הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות. כפי שציין השופט מיכאל קרשן בהחלטתו השקולה שדחתה את בקשת איסור הפרסום, נקודת המוצא של החוק היא פרסום שמו של אדם שנעצר. כך בוודאי כאשר מדובר בחשד לעבירות שוחד חמורות של אנשי עסקים בכירים. הוצאת צו איסור פרסום היא החריג, היוצא מן הכלל, ומוצדקת לפיכך רק באותם מקרים שבהם נוכח בית המשפט כי פרסום השם או פרט מפרטי החקירה עלול לגרום לחשוד נזק חמור ולא מידתי.

ההחלטה הנוספת שהתירה את פרסום שמם ותמונותיהם של החשודים, אך הותירה על כנו את צו איסור פרסום התמונות שבהן הם מופיעים כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם, עשויה לעורר תמיהה. ללא ספק, הכוונה היתה טובה, אך התוצאה משונה למדי. על פני הדברים, החוק הקיים אינו מכיר כלל אפשרות כזאת. הוא מדבר רק על אי פרסום שמו של אדם, אך אינו עוסק בדברים אחרים הנוגעים לצנעת חייו. יתר על כן: בעיני הציבור עשוי להתקבל הרושם שקשריהם של קבלנים ושל שועי עולם, היכולים לשכור את שירותיהם של סניגורים מהשורה הראשונה, הם שמביאים להפלייתם לטובה במקום שבו חשודים "רגילים", מן השורה, אינם זוכים ליחס דומה ומצולמים בכל יום כשהם אזוקים. גם בעולם של תקשורת פולשנית וצמאת הסנסציות יש להותיר משהו לאתיקה. לא הכל משפט, וניסיון להחיל אזורים אסורים ומותרים בצילום גופו של אדם אינו בהכרח ישים או רצוי.

במקום להיכנס להבחנות מעין אלה, ראוי היה שבית המשפט יתייחס למהות. לא לעניין הצילום והפרסום, אלא לעצם הצורך באיזוקו של חשוד - כל חשוד - כשהחשש מפני בריחתו אינו גדול. בעבר היו ניסיונות לשנות את החוק בעניין זה, אך אלה לא צלחו עד כה. יש לקוות כי לא ירחק היום ואיזוקם של חשודים המובאים להארכת מעצר יהיה החריג ולא הכלל. עד אז, השימוש הסיטוני בהוצאת צווי איסור פרסום נראה לא ראוי, למרות כוונתו הרצויה ומטרותיו הנעלות.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!