הרבה מן המשותף יש השנה בין הפועל ת"א למכבי ת"א בכדורסל, שחובבי הענף היו שמחים לקבל אותן ביום חמישי בגמר גביע המדינה, זכר לימים שבהם הליגה המקומית באמת היתה בשיאה.
מה שמכבי ת"א ליורוליג, כך הפועל ת"א היא לליגה המקומית. הצהובים קוראים בחדרי חדרים לאדומים "קבוצת לאומית ב' מחוזקת", ולא מבינים איך הפועל משתייכת לארבע הראשונות בטבלה. זה היחס, אגב, למכבי ביורוליג, שמלא בכל מיני קבוצות בינוניות ומטה המתאימות יותר למפעלים האחרים, וכמו בליגת העל, בקושי אפשר למצוא שם ארבע קבוצות גדולות באמת במושגים היסטוריים.
ואי אפשר גם בלי הפרנויה המשותפת לשני הצדדים. אם מצד אחד ארז אדלשטיין סוגר את האימונים בנוקיה כאילו מרדכי ואנונו בעצמו יקפוץ לראות את אימון הקליעות של רביב לימונד, אז מה אפשר לומר על ההיסטריה האופיינית לחתן פרס ישראל, שמעון מזרחי, שמסרב לאשר למכבי ראשל"צ לשתף את רוי היברט, סליחה ג'ייק כהן, הערב בחצי הגמר? אגב, מי באמת מתלונן יותר על השופטים? הג'ינג'י מעפולה או האנגלו־סקסי מפרינסטון?
ואולי ההבדל טמון, כמו תמיד, בגישה לחיים. בעוד 5,000 האדומים ביציעים שמחים רק על ההזדמנות שניתנה להם לראות את הקבוצה שהקימו לפני פחות מעשר שנים מגיעה למעמד השיא של הכדורסל הישראלי, בעלי המינוי המשולב לא מסתפקים, כמובן, בשום דבר פרט לרמיסת היריב, תוך כדי שהקפטן של קבוצתם משתמש בכל תרגיל מלוכלך אפשרי בספר. בעולם הספורט מותר אולי לפנטז על גמר משעשע באמת בין עודד קטש לצביקה שרף, שניים שסיפקו רגעי אושר הן לאוהדי הפועל והן לאוהדי מכבי. אף שברבות הזמן כדורסל ישראלי ומתח ספורטיבי נמצאים בשני קצות הסקאלה, אולי הלילה נקבל אירוע בטעם של פעם.
