"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אין פסול באסקפיזם קליל

,עודכן

תמיד ראיתי את הניסיון להפריד בין בידור לאמנות כמשהו לא הגיוני. בידור הוא פועל יוצא של אמנות וגם כשמדובר באמנות גבוהה, עדיין מדובר בבידור. אפילו האופרה נולדה כבידור להמונים. ככה עובדת גם הטלוויזיה: כלי בידורי שהמטרה שלו היא להעביר לנו את שעות הפנאי, ואם על הדרך מועבר גם איזה מסר חברתי או מוסרי - תענוג, אך זאת לא המטרה הבסיסית. לא בשביל זה מדליקים טלוויזיה.

הכל בידור, אפילו מהדורת החדשות שמועברת אלינו על ידי אנשים יפים, רהוטים, בדרך כלל צעירים, עם הרבה מאוד צבע, היא בידור. התוכניות שמשודרות לאחר המהדורה מנסות לבדר את הקהל בכל מיני דרכים. אחת מהן היא "ריאליטי"; הז'אנר הזה שתמיד סופג ביקורות על רדידות שאינה הולמת את הטלוויזיה. עכשיו יש טענה על הצפה של תוכניות ריאליטי. "האח הגדול", "מאסטר שף", "הכוכב הבא", "היפה והחנון", "גולללסטאר" ועוד רשימה באמת ארוכה של תוכניות שכל מטרתן היא לבדר, והאמת - הן משיגות את המטרה. הקהל אוהב את זה, התוכניות שוברות שיאי רייטינג, והסוף שלהן ממש לא נראה באופק.

לרוב התוכניות אני מתחבר וגם לז'אנר עצמו. אני לא מוצא שום פסול בכך שיש תוכניות טלוויזיה שמאפשרות לך להרפות את שרירי המוח ופשוט ליהנות. כל עוד התוכניות האלה אינן מנסות לעטות על עצמן ארשת רצינית, זה בסדר גמור. להפך, כמה שיותר קליל, יותר טוב. זה זול? מצידי שיהיה חינם לגמרי. הציבור לא מטומטם, ולכן הציבור לא משלם.

כל הדרישה הזאת לתכנים יותר עמוקים מגיעה מהתנשאות מסוימת. כאילו הצופים לא יודעים מה טוב להם ורק כמה אניני טעם הם שומרי הסף ומשגיחי האיכות של ליטרת הבידור שלנו. חליק, תנו לראות טלוויזיה בשקט. הקהל יודע טוב מאוד מה הוא רוצה. יש לו מגוון של ערוצים שמשדרים כל מיני סוגי תוכניות, והוא בוחר בריאליטי כי זה אחלה ממתק לסוף היום. לא צריך יותר מזה. החשש מבעיות בשיניים כתוצאה מהגזמה לא צריך להדאיג את הרופאים, הרי גם לפני כן היו ביקורות על הצפה של תוכניות אירוח, או שעשועונים.

כי ככה זה בטרנדים. אני גם לא ממש מפחד מנמוך. אנחנו חיים במדינה שהגאווה הלאומית שלה היא ים המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם. אנחנו מקווים שיום אחד ים המלח ייכנס לרשימה האקסקלוסיבית של שבעת פלאי תבל. כנראה כל העניין הוא להיות מיוחד. הגובה לא ממש משנה.

ההתייחסות לטלוויזיה כאל במה מכובדת שאמורה לשדר תוכניות בעלות עומק אינטלקטואלי מגיעה מחוסר הבנה של המכשיר הזה. ריאליטי הוא ז'אנר שמאפשר לך להכיר דמויות שלפני כן לא הכרת. דווקא ואולי בזכות תוכניות ריאליטי אפשר לראות את הפרצופים האמיתיים מבעד לדמויות שלפני כן סימנו בסטריאוטיפים גסים.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר