הפעם הראשונה שבה פגשתי בשולמית אלוני היתה כשהייתי בת 15, בבית הספר התיכון. שולה דיברה על המושג "מיהו יהודי" ועסקה במונחים שעד אז כלל לא שמעתי עליהם: זכויות אדם, שוויון בין כל בני האדם ללא הבדל דת, מין, גזע ומגדר, חופש מלא מניצול ומכפייה. מייד נשביתי בקסמיה. המפגש נחרת בליבי, השפיע עלי ועיצב את חיי.
במהלך השנים ראיתי בשולה מורת דרך לכל דבר ועניין. ספרה "נשים כבני אדם" השפיע מאוד על תפיסת עולמי ועל חשיבות המאבק עבור שוויון מגדרי. כמנהיגת מרצ היא הובילה את המפלגה להישג הגדול ביותר שלה, 12 מנדטים, ואף שמעולם לא שתקה, התחנפה או הסתירה עמדותיה, היא הצליחה להשפיע על השיח הציבורי רבות ולהביא, לעיתים, לשינוי אמיתי.
היא היתה אישה אדירה. אמיצה, פורצת דרך, לוחמת של צדק, חסרת פחד. רוח הלחימה שאפיינה אותה סחפה אחריה תומכים רבים וגם מתנגדים, שחששו מדעותיה ופעמים רבות ניסו לעצור אותה ולא חסכו גם איומים, הפחדות או דה־לגיטימציה. מיותר לציין ששולה מעולם לא שתקה או ריככה את עמדותיה; כמו הכותרת של האוטוביוגרפיה שפירסמה בשנת 97', היא פשוט "לא יכולה אחרת".
שולה היא שהכניסה את שיח זכויות האדם לתודעה הציבורית. במו ידיה היא הפכה את ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו. היא מעולם לא הפסיקה להילחם על הערכים שבהם האמינה ואיתם תמיד תהיה מזוהה: שלום, שוויון מוחלט בין כל בני האדם ללא הבדל דת, מין, גזע ומגדר וחופש מלא מכפייה ומניצול.
"רק דגים מתים שוחים עם הזרם" היתה אומרת. עבורי, ועבור רבים אחרים, שולה אלוני ייצגה את הכרזת העצמאות האותנטית. אני וחבריי במרצ מתחייבים להמשיך בדרכה ולפעול להגשמת הערכים שלאורם חיה ושעליהם הגנה.
הכותבת היא יו"ר תנועת מרצ