"לא תשנא אחיך בלבבך"

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "משפטים". בשבוע הבא מסתיים חודש שבט ומתחיל חודש אדר ראשון, ולכן השבת נוסיף בתפילה את "ברכת החודש" הבא עלינו לטובה, אשר על כן השבת נקראת גם שבת "מברכים". השנה יש בלוח העברי 13 חודשים, ולכן יש לנו שני חודשי אדר.

הסיבה לעיבור השנה היא הפער בין שנת החמה שבה 365 ימים לשנת הלבנה של הלוח העברי שבה רק 354 ימים, ומכאן הצורך להוסיף חודש ללוח העברי אחת לשנתיים או לשלוש שנים כדי שחג הפסח לא יחול בקיץ או בחורף.

בשבוע שעבר עסקה התורה במעמד הר סיני ובעשרת הדיברות, שהתמקדו בעקרונות היסוד המוסריים של האומה, ואילו השבת מפגישה אותנו התורה עם מה שמכונה בפינו "הפרטים הקטנים", וכידוע האלוקים נמצא בפרטים הללו.

עקרונות מוסריים כלליים בדרך כלל מוסכמים על הכל, לפחות מן השפה ולחוץ. המבחן המרכזי של האדם נמצא בבואו לתרגם אמירות נעלות ועקרונות נשגבים לעולם המעשה. והנה שני פסוקים המופיעים השבוע בפרשתנו: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".

בתרגום לשפתנו המדוברת, אדם הרואה את הרכוש שאבד לאחר - אפילו הוא אויב או שונא - מצווה להשיב לו את רכושו. ואם הוא רואה את חמורו של אותו אויב ושונא נאנק תחת עול המשא שלו, גם אז הוא נדרש לסייע לפרוק את המשא מבעל החיים הסובל.

בקריאה ראשונה מתבלטות כמה מוזרויות בסגנון הפסוקים, שאחד מהם עוסק דווקא בשונא ולא בחבר, כמו הפסוק המפורסם "ואהבת לרעך כמוך".

עיון יגלה כי התורה מעלה את האפשרות שלא נרצה לסייע במילים "וחדלת מעזוב לו". מדוע להעלות זאת על דעתנו? הרי בדרך כלל התורה נותנת ציוויים מוחלטים ולא מעלה את האפשרות כי לא נרצה לקיים את הצו. מדוע כאן זה שונה? הרי התורה אוסרת לשנוא סתם כך בני אדם, כמו שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? קרוב לוודאי, ובאמת כך הסבירו חכמים, מדובר באדם שמותר לשנוא אותו כיוון שהוא מתנהג בצורה לא ראויה, כלומר מדובר באדם מושחת שעשה דברים רעים לחברה.

ואם כך, מה יותר אנושי מאשר לומר: "למה לעזור לאחד כזה? אולי אפילו מצווה היא שרכושו יאבד?" בדיוק מפני "צדקנות" מעושה כזו מזהירה התורה. אבי ז"ל סיפר לי כי באחת ההזדמנויות שהיה אצל רבו, הזכיר אחד התלמידים את שמו של מושחת מפורסם והוסיף את המילים "זו עבירה לעזור לאדם כזה". רבו שהיה אדם גדול אמר לו "עבירות כאלה מותר לעשותן".

*   *   *

יש בנו, בני האדם, מנגנון המבקש להתנער ממילוי חובות מוסריות בטענה כי הנזקק לעזרתנו הוא אדם רע וכדומה, ויכול להיות שאכן אנו צודקים כשאנו שופטים את אותו אדם. אבל זה לא רלוונטי לחובתנו לעזור לו להחזיר את רכושו האובד או לסייע לו כשחמורו סובל. על כן מדגישה התורה את החובה לעזור גם לאויב וגם לשונא. 

אבל התורה מדגישה עיקרון נוסף, "עמו". לצד המחויבות לעזור לאחר קיים חשש כבד שאנשים ינצלו את טוב ליבנו ויאמרו: "הנה הפראייר שעכשיו יפרוק את משאו של החמור ואני אוכל לשבת במנוחה" (דבר זה תקף גם במקרה שאנו חולפים על פני אדם היושב בצד הדרך כי רכבו הושבת). ואמנם אנו מצווים לתת כתף לאחר, אבל אין אנו אמורים להיות מנוצלים על ידיו. ולכן במקום שהלה אינו מוכן להיות שותף בסיוע לעצמו אנחנו לא נהיה שם בשבילו.

חובתה של חברה לעשות הכל כדי להקל על תושביה, אך זאת רק לאחר שהם עשו כל שביכולתם כדי לעזור לעצמם. הרי לנו תורת מוסר גדולה שמיתרגמת לעולם של הפרטים הקטנים, וזו גדולתה של פרשת "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". 

ומה דעתכם? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו