האיש שאף פעם לא רצה לעצור

הדור שלי גדל אחרי מלחמת השחרור ומלחמת קדש, ובימים שבהם התגייסתי לצה"ל היו שתי דמויות ששימשו עבור כולנו מודל לחיקוי – מאיר הר ציון, מפקד יחידה 101, ומקים היחידה – אריק שרון. עם אריק נפגשתי בכמה צמתים חשובים בחיי, וכמו רבים אחרים הושפעתי ממנו בלא מעט תחומים.

המגע המשמעותי האישי שלי עם שרון היה כאשר הייתי מפקד אוגדה 36 במלחמת לבנון. כשר ביטחון שהיה איש צבא בכיר לשעבר, הוא הופיע עם אישורי התוכניות, ואז נחשפתי ליכולות האישיות שלו בהתמצאות בכל פרט ופרט. שלוש־ארבע שעות לפני תחילת המלחמה הוא נתן לנו תדריך, ואף על פי שדיבר אלינו כשר, אפשר היה לראות גם שמולך עומד מפקד הבקי בתוכניות ונכנס לפרטים שהדרג הממלכתי לא נכנס אליהם: שימוש באש, בחיל אוויר, ציוות היחידות הלוחמות, לוחמה בשטח בנוי. אלו היו דברים שרק אדם אחד שאני מכיר – אריק שרון – התמצא בהם כך.

בין השאר, עלתה הסוגיה של מקום עצירת הכוחות במלחמה. אנחנו שאלנו שאלות, והוא אמר: "אני לא יודע איפה יעצרו אותנו, אבל תרוצו מהר ואל תעצרו". מי שיחליט על עצירה תהיה הממשלה. הוא הדגיש שהוא מחייב אותנו להכין תוכנית עד לביירות, כי "צבא לא יכול לעמוד ולעצור באמצע התקפה, ואם המשימה תהיה ביירות אנחנו צריכים שיהיו מפות ותוכניות מבצעיות". לא היה אפשר לטעות: מולנו עמד אדם שמצד אחד מתגעגע לימיו כמפקד שדה, ומצד אחר צריך להתנהג כשר הקובע מדיניות.

מפגש חם נוסף היה לי עם שרון בממשלה, כשאני הייתי שר לביטחון הפנים והוא היה שר התשתיות. עבדנו בצמוד ושרון היה לא פעם תופס את המיקרופון בישיבות ממשלה וקשה היה להוציא אותו ממנו. שרון היה מסביר לכולם את האני מאמין המדיני־ביטחוני שלו, וראית שכאשר הוא מדבר - כולם שותקים. התפעלתי מהאישיות שלו כבולדוזר שאין שני לו.

בולדוזר, אבל עם הומור מיוחד. באחת מישיבות הממשלה דיברנו על גניבות רכב במדינה ואריק, בסגנון הייחודי לו, אמר לי: "אדוני, השר הצעיר לביטחון הפנים, אני רוצה ללמד אותך איך היינו שומרים על הענבים שלנו בכרמים. תמיד היה שומר עם רובה שיורה כדורי מלח. אני מציע לך להשתמש בדבר כזה, כי כשהיו יורים כדורים כאלו בישבן הגנבים לא היו מפסיקים לרוץ..."

* * *

ולבסוף, מילה על הרגישות של האיש הגדול הזה: אחרי שסיימתי את תפקידי כשר והוא כיהן כרה"מ, הייתי מעורב במשפט כלשהו (שממנו יצאתי זכאי). באופן טבעי השותפים לדרך לשעבר התרחקו, אבל שרון, למרות העומס עליו, היה היחיד שגילה התעניינות ורגישות והזמין אותי לשעה וחצי אצלו בלשכה לארוחה בארבע עיניים, מה שמעיד על האנושיות שלו.

לא אשכח גם את הראיון שערכתי איתו במסגרת 30 שנה ליום כיפור ברדיו. היקצו לי 20 דקות, אבל למרות כל הכתבים האחרים שהמתינו, הוא המשיך והמשיך, ולא עצר במשך שעה וחצי מלספר על הקרבות ועל החברים שנפלו לידו, עם לחלוחית בעיניים.

יש לכם מה לומר בנושא? טקבקו לנו!