אין מחווה גופנית מוכרת יותר בכדורסל הישראלי מהרקיעה של צביקה שרף. זו תנועה בלתי רצונית מהירה - מעין דחיקה תיישית של העקב לכיוון הפרקט, בקצב סטקאטו שמאפיין ריקוד אירי, כשהידיים שמוטות מטה.
לצד העמידה שלובת הידיים מאחורי הגב של אפי בירנבוים כשהוא מלין בפני השופטים, והסיבוב של ז'ליקו אוברדוביץ' לעבר הספסל (טכניקה שפיתח כדי לא לספוג טכנית) - גם הרקיעה של שרף נועדה לתת לאמוציות של המשחק ביטוי וצורה. ברבות השנים הרקיעה הגיעה למקומות מגוונים: לגולאגים של טורנירי ההזדמנות האחרונה, למאבקי צמרת ותחתית ביוון, ולפרקט הפטרבורגי הקפוא, למשל.
כעת היא במכבי ראשל"צ, וזו אותה הרקיעה. התגעגענו אליה, כפי שהתגעגענו לקרובות משפחתה: ההליכה האיטית על הקו, מתחילת הספסל ועד שלטי החסויות, הידיים שלובות בכיסים והראש מורכן ומהורהר; עמידת המוצא הכפופה על ברך אחת (לא מובן מאליו לאדם בן 62); תנועות הידיים החדות - צעדים, פאול, טיים אאוט (שתי אצבעות זקורות מתחת לגג); מחיאות הכפיים הקפוצות.
המימיקה של שרף אינה רק עניין למומחי שפת גוף. אתמול, בבית מכבי, אפשר היה רק להביט בו ולהבין בכל זמן נתון מה מצב קבוצתו. היא לא השתנתה, מכבי ראשון; עדיין מדובר בקבוצה מוגבלת שמסתמכת על מקריות ויכולת אישית; אבל עם התייצבותו של האקטיביסט הגופני, היא השילה מעצמה תכונה בלתי נסבלת בספורט - אדישות.
מאמנים בגילו של שרף מאפשרים לכסף להסיג אותם לאולפנים ממוזגים ואל כורסאות עור בוועדות מקצועיות. שרף מעדיף להדגים לאיגור נסטרנקו איך תופסים עמדה בפוסט ולסמן בנפנוף ידיים לאור סולומון להמשיך ולזרוק - ואף כתם זיעה על החולצה המכופרת לא מפחיד אותו.
בהווה של הכדורסל הישראלי, שמספק מתח אבל לא המשכיות וחזון, טוב שיש את הרקיעה של שרף. היא הולכת איתנו מהילדות, והיא חזקה, כמו כל דבר אפוף נוסטלגיה; נוקשת ומהדהדת, מזכירה לנו את עצמנו, מתחת לשכבה העבה של כל מה שהספקנו לשכוח.
