1. "אין לי ספק שעם יכולת כזאת, הפועל ת"א בסוף תהיה קבוצה גדולה ובצמרת. צריך לעבור תהליך, ואפשר לראות את התהליך שאנחנו עוברים, שבסופו נהיה קבוצת צמרת גבוהה. יש לנו קבוצה נהדרת עם הרבה רצון ולהט, שחקנים מוכשרים ואיכותיים ואני בטוח שנסיים בצמרת הגבוהה ונציג יכולה מצוינת".
נשאלת השאלה אם פאביו קאפלו של צומת הצ'ק פוסט ישים את המפתחות, או שגניבת הדעת תימשך כפי שפיטפט עצמו לדעת לפני כשבוע אחרי הדרבי הכושל.
כעת, כשברור אפילו לחצרניו בתקשורת ולקולגות העילגים, שאיזי שרצקי וברק בכר היו אחראים כנראה אפילו יותר מבן שמעון על האליפות בק"ש, הכל כבר מוכן לשחרור. הבעיה היא שחיים רמון כבר משלם לכל כך הרבה מאמנים פיצויים, ולא ברור מאיפה יבוא הכסף.
צריך לשים לב לנתונים הבאים: בן שמעון הוא המאמן שהשיג את אחוזי ההצלחה הנמוכים ביותר בשנתיים האחרונות בהפועל ת"א, עם 45 אחוזי הצלחה מ־14 משחקי ליגה. לשם השוואה, אפילו פרדי דוד רשם 54 אחוזי הצלחה ב־13 משחקי ליגה ויוסי אבוקסיס ניפק 49 אחוזים ב־15 משחקי הליגה עד שהלך הביתה.
2. רמון הוא האחראי לכישלון של הפועל, ולפני שנגיע לאוהדים נזכיר שבהרמת הכוסית בתחילת השנה עמד רמון והודיע ש"עם 45 מיליון שקל אני גם יכול לקחת אליפות בקלות, אבל בן שמעון הגיע בשביל לקחת ב־30 מיליון בלבד".
בסוף התקציב התקרב ל־45 מיליון והפועל תילחם על מקומה בפלייאוף העליון. לזכותו של רמון ייאמר שהוא התנגד בכל מאודו להביא את שכטר כדי לא להיכנס לסחרור כלכלי.
אבל חג'ג' התעקש, עמותת "האדומים" העלתה את מחירי המינויים, ובשבוע הקרוב תיפתח מכירת החיסול שרמון כל כך פחד ממנה, אבל הוא וחברו משה תאומים התקשו לעמוד על הרגליים האחוריות בשביל למנוע את הכישלון. עכשיו נשאלת השאלה שחייב כל אוהד הפועל להגיד לבנו כאילו הוא אכל את ספין מקסימוב: האם רמון ותאומים באמת רוצים לשחרר את הפועל לנפשה?
3. מעניין יהיה לעקוב אם השלט שתלו אמש אוהדי הקבוצה שהגיעו לסכנין ולפיו: "מי שיחתום על שחרור שחקנים דמו בראשו" מעיד על שינוי בהלך רוח של האוהדים.
החבר'ה המקורבים לא צפויים לוותר בקלות על הג'ובים וההזדמנות לערבב תחת מעטה של אכפתיות לקבוצה. אלא אם כן צפויה לכולנו הפתעה.
צריך לזכור, הדור הנוכחי של הקבוצה התפנק לתוך ניצחונות על צ'לסי ומילאן הגדולות. הפסדים הם משהו חדש עבור הדור הנוכחי, שמעביר את זמנו בפייסבוק ובאינסטגרם וחושב שזה רומנטי למחוא כפיים מעל הראש אחרי הפסדים, כאילו אנחנו חיים עמוק ביורקשייר ולא בגבעת עלייה.
