הגיע הזמן להקים משרד ממשלתי מיוחד לטיפול באזרחים חסרי אחריות. ניקח לדוגמה אחד מהם, ח"כ אריאל אטיאס, ש"ס, שבתחילת השבוע דרש לחקור את מחדלי הסערה שאותם חש על בשרו: הוא נתקע בשלג בדרך לירושלים ולקח יותר מ־10 שעות עד שהגיעו לחלץ אותו.
היה קר. קפוא. השלג המשיך לרדת. סכנת חיים. והם המתינו שעות לחילוץ.
יש רק בעיה אחת: מיום ראשון, בהמון מהדורות חדשות, שידרו את אזהרות המשטרה שקראה לא לנסוע מיום חמישי לירושלים. שצפויה סערה קשה ואנשים עלולים להיתקע. מיום רביעי זה היה כמעט בכל מהדורה. מיום חמישי בבוקר דיברו כמעט רק על זה.
אבל ח"כ אטיאס, כמו עוד המוני ישראלים, החליט לצפצף על האזהרות ולנסוע. וכצפוי הוא נתקע בשלג - ואחר כך הוא עוד התלונן למה לקח זמן לחלץ אותו.
סליחה?
הזהירו אותך אין־ספור פעמים. אז מה פתאום אתה נוסע? ומאיפה הצלחת לייצר חוצפה כל כך גדולה עד כדי כך שאתה עצמך נסעת לתוך הסערה בניגוד לאזהרות - ואחר כך מדבר על צורך בחקירה? אולי בכלל אתה צריך להיחקר?
הנה הצעה: כל מי שלא יצליח להוכיח שלא היתה לו אפשרות לשמוע את האזהרות, או שנסע כדי להציל חיים או שהיו מפטרים אותו מעבודתו אילולא נסע - יועמד לדין.
הלאה. כל אחד מהכסילים - וזה עדיין כינוי עדין - שנסעו למרות האזהרות צריך לשלם על החילוץ. ועוד משהו: לפני שהגוררים יתקבלו לתפקיד, הם יידרשו לחתום על התחייבות לעשות דפיקות על האוטו במהלך החילוץ. וגם שריטות עם מסמר.
הציפייה של מי שנכנס ביודעין למקום סכנה ומצפה לנס, לא שונה בהרבה מאירוע שנוהגים לייחס אותו ליהודי ארה"ב, אבל במקור הוא נגנב מהרומנים. כן, כן, נגנב מהרומנים. הנה המקור:
"יום אחד יצא הרב מרדכי לסת מביתו בקלוז' לטייל ביערות שסביב העיר. לפתע התקרב לעברו דוב ענק. הרב לסת קפא במקום מול הדוב. גם הדוב נעמד.
עברו כמה שניות והרב לסת הבחין לפתע שהדוב הרכין את ראשו, התנדנד ומילמל מילים בלחש. הרב לסת ניסה להבין מה הדוב ממלמל ולפתע שמע אותו מוציא מפיו את המילים "ברוך אתה השם".
הרב לסת צרח משמחה: 'נס קרא לי, הדוב היהודי היחיד בעולם עומד מולי'.
הדוב שמע את הצעקה והרים את ראשו. הוא הביט ברב וסימן לו ביד שישמור על שקט. הרב שתק, ואז שמע את הדוב ממשיך: "שהכל נהיה בדברו".
(למי שאינו יודע, כך מברכים על אכילת בשר).
עובדה
זו לא בדיחה אלא עובדה: בנימוק שהשלג הביא לחסימת כבישים, ביטלה הרבנות עצרת בכותל שתוכננה ליום שישי האחרון. היו אמורים להתפלל שם לירידת גשמים.
חפש את הפליט
הבריחה של המסתננים ממתקן השהייה בדרום חשפה את המניע האמיתי של ההסתננות: הם לא נרדפים, הם באו לעשות כאן כסף. המדינה נתנה להם שם לא רק מגורים, אלא גם מזון, דמי כיס, שירותי רפואה ורווחה. וכמובן - מקלט מרדיפות. אבל הבורחים הצהירו בגלוי שהמניע לבריחה הוא אחד - הם רוצים לעבוד.
יש אצלנו בלוף גדול, מוסכם, שלא מדברים עליו: אין בישראל אף פליט שהגיע לכאן בגלל רדיפות. אף לא אחד. הסבר: האנשים שטוענים כי נרדפו במדינותיהם הם ילידי אריתריאה וסודאן. אלא שלישראל אין גבול משותף עם שתי מדינות אלה. הם הגיעו אלינו ממצרים. גם אם נצא מתוך ההנחה המופרכת שכל המסתננים מאריתריאה ומסודאן נרדפו בארצות מולדתם, הרי אין אפילו בדל של ראיה לכך שבמצרים רודפים סודאנים ואריתראים. איש מהם גם אינו טוען זאת.
אז למה הם לא נשארו במצרים והסתננו לישראל? כי בישראל מרווחים הרבה יותר מאשר במצרים.
כך גם קובעות אותן אמנות בינלאומיות בעניין מי שמוכרים ככאלה שנרדפים במדינתם: החובה לתת להם מקלט היא במדינה הראשונה שאליה הגיעו. מסיבה זו, אם מגיעים לגבול ישראל מי שנרדפו בסוריה - חובה לסייע להם, כי לישראל יש גבול משותף עם סוריה ואנו המדינה הראשונה שאליה הגיעו. אבל אריתראים שהגיעו ממצרים? הם מהגרי עבודה ולהם לא חייבים דבר.
אה, כן: למרות שהפרקליטות בתשובותיה לבג"ץ מתעלמת מכך - מכירים שם היטב את עקרון המדינה הראשונה.
במילים אחרות, אנחנו חוזרים לכלל שטבע ברנרד שאו, "מי את אנחנו יודעים, עכשיו נשאר להתווכח על המחיר". כפי שהדבר מודגם באגדת העם הירושלמית הישנה, על אותה נזירה שהסתובבה במדרחוב בן־יהודה ובחנה את עולם הבילויים הירושלמי.
לפתע חשה שהיא נזקקת לשירותים. מולה ראתה מועדון אפלולי שממנו בקעה מוסיקה רעשנית. הנזירה נכנסה פנימה ושמה לב שמדי פעם נדלקו לפתע זרקורים שהאירו את רחבת הריקודים - ובכל פעם שזה קרה עצרו כולם את הריקודים ומחאו כפיים בהתלהבות.
הנזירה ניגשה לברמן ושאלה בשקט: "אני יכולה להשתמש בשירותים שלכם?"
"אין בעיה", השיב הברמן, "אני רק חייב להזהיר אותך שבשירותי הנשים יש פסל של גבר עירום, שרק עלה תאנה מכסה את האזור הרגיש שלו".
אמרה הנזירה :"אין בעיה, אני אביט לכיוון השני".
מיהרה הנזירה לשירותים, עשתה שם מה שעשתה, ויצאה משם. ואז היא שמה לב שהזרקורים נדלקו, כולם הפסיקו לרקוד - ומחאו לה כפיים בהתלהבות.
ניגשה הנזירה לברמן ושאלה בשקט: "למה כל האנשים האלה הריעו לי?"
הברמן רכן לעברה וחייך: "הם שמחים שמעכשיו את אחת משלנו".
הנזירה לא הבינה: "מה זאת אומרת"?
"תראי", אמר הברמן בשקט ולאט, "בכל פעם שמישהו מרים את עלה התאנה, כמה שניות אחר כך הזרקורים באולם נדלקים".
אפשרות סבירה
ההפגנות של כמה "גדולי תורה" מול הכלא שבו נאסרו תלמידי ישיבות שסירבו להתייצב לשירות צבאי, מלוות בהשוואות לגזירות הגיוס של הצאר במאה ה־19. באותם ימים, "נכנסו קלגסיו של הצאר לבית המדרש לתפוס בחורים לעבודת הצבא. מייד חיפשו כל בחורי הישיבה מקומות מחבוא.
נכנסו שניים מהם לארגז שתחת ארון הקודש ולתדהמתם גילו שם גם את ראש הישיבה הישיש. תמהו הבחורים: 'הרי רבנו כבר בן 80 שנה, ומה לך לפחד מגזירת הגיוס'?
ענה הרב: 'שמא צריכים הם גם מפקד לכל צבאות הצאר'".
עזרת הציבור
• המשפחה דואגת: יהודים רחמנים, מישהו ראה בירושלים את משה ליאון?
• לאן נעלם אל גור ("כדור הארץ מתחמם") בדיוק כשצריך אותו?
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
