צמיחה מתוך מוסר אישי
,עודכן
השבת נקרא בבתי הכנסת בספר חדש, ספר שמות, בפרשת שמות. תמצית העלילה מוכרת. אחרי גלות מתוקה של כמה עשרות שנים, שבהן חיה משפחת יעקב בנעימות וברוגע, קם מלך חדש על מצרים, אשר התעלם מכל הטובה שהביאה המשפחה למדינתו והחליט להכביד את עולו עליה. זה התחיל בגזירות מיסוי חריגות, שבהדרגה הפכו לעבודות פרך בבניין. בשיא התהליך מצאו את עצמן המיילדות המצריות נדרשות לחסל כל ילד יהודי זכר. הן היו מסוות זאת בדרכים שונות, דוגמת סיבוכים בלידה.
לתוך מציאות מסובכת זו נולד משה והוסתר ביאור, בתוך תיבה קטנה, כדי שלא תשלוט בו יד עוינת, והנה דווקא בתו של המלך האכזר מגיעה לרחוץ ביאור ורואה את התינוק הקטן. רחמיה נכמרים עליו והיא מבקשת להצילו. משה אף מקבל את שמו על ידי המושיעה, "כי מן המים משיתיהו".
אחרי כמה שנים, שבהן גדל משה סגור בארמון המלך, הוא יוצא לראות את המתרחש בחוץ ומגלה את המציאות המרה שבה חיים אחיו. במהלך יציאתו הראשונה הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי ללא עוול בכפו. משה אינו יכול לסבול עוול שכזה והורג את הקלגס המצרי. למרות ניסיונותיו של משה להסתיר את המעשה, הסיפור מתגלה וכתוצאה מכך הוא נאלץ לברוח ממצרים למדיין הסמוכה.
במדיין משה נושא לאישה את בתו של כהן הדת המקומי, יתרו. משה מתפקד באותם ימים כרועה צאן חותנו, ואז מתגלה לנגד עיניו מראה מיוחד במינו. שיח הסנה עולה באש, אולם הסנה איננו נאכל. והנה, בתוך חיזיון מופלא זה מבקש ממנו האלוקים לצאת ולגאול את עם ישראל משעבודו. אחרי דין ודברים ארוך ומייגע מתרצה משה לעשות זאת, לא לפני שהוא שואל אם אין ראויים ממנו לתפקיד.
האלוקים משיב לו בסבלנות רבה כי הוא האדם המתאים למשימה למרות חסרונותיו השונים (ובהם עילגות הלשון), ואז מגיע המעשה הבא המיוחס למשה: "וילך משה וישב אל יתרו חותנו ויאמר אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, ויאמר יתרו למשה לך לשלום".
* * *
לשם מה הלך משה אל חותנו? חכמינו מבארים שהלך לבקש רשותו למהלך, כיוון שעם נישואיו הבטיח לו שלא יצא מהאזור בלא רשותו. במילים אחרות, אלוקים מצווה על משה ללכת ולגאול את ישראל, כיוון שסבלם זועק לשמיים, ומשה הולך להתייעץ עם יתרו. ומה יהיה אם יתרו לא ירשה לו ללכת מצרימה, האם יפר את בקשת האלוקים? ומה יהא על העם הסובל במצרים? ומעניין כי בהקשר להתנהלות זו, אין ניסיון אלוקי לשכנע את משה לוותר על כוונתו לדבר עם יתרו.
מסתבר שמשה, המנהיג הגדול מכולם, מלמד אותנו שיעור בהנהגה לאומית אמיתית. אין קיצורי דרך ואין דילוגים בדרך לגאולת האדם והאומה. משה הבטיח לחותנו שלא יעזוב את ארצו בלא נטילת רשות, ולכן הדברים העומדים על כף המאזניים הם יושרתו של משה והכרת הטובה שלו כלפי חותנו־מצילו אל מול הציווי האלוקי והצורך הלאומי החיוני להצלה ולגאולה.
מה יגבר על מה? ההיגיון היה אומר שנניח לזמן מסוים את ערכי הפרט ומוסריותו כדי לגאול את העם ממצוקתו, אך מתברר שהגיונו של משה והגיונה של התורה עובדים אחרת - במקום שבו יירמס המוסר האישי, גם גאולת העם תהפוך למציאות של רוע ורשע.
בדורנו ראינו כיצד תנועות לאומיות, שביקשו לגאול את עמיהן משעבוד של עריצים אכזרים, הפכו בעצמן לשלטונות מרושעים לא פחות - עיין ערך שלטונו של סטלין, "שמש העמים", בהשוואה לשלטונו של הצאר שמרודנותו ביקש לגאול את עמו.
גאולת ישראל עוברת דרך המשפחות שהקימו בני עמנו מתוך מסירות נפש גדולה, עד לבקשת הרשות מהחותן לצאת מהמקום. כי אומה אינה נבנית על חשבונה של משפחה, אלא מתוך עוצמתה.
