פשע הסנקציות נגד ישראל

חרמות רמים מתרגשים בעת הזו על ישראל, והתחושה הרווחת היא כאילו ימי מלחמת העולם השנייה ומאפייניה האנטישמיים שבו. והס מלומר כי התגוללות האומות עלינו מעוררת אסוציאציות שואה. מייד מחולל הדבר אמירות מקטרגות על "זילות השואה" כאנכרוניזם בנאלי. המתקיפים גורסים בציניות כי אנו מנמקים באמצעות אסוננו ההיסטורי את עוולותינו נגד הפלשתינים.

ימי חורף הם זמן טוב לקרוא משיריו של אלתרמן. ממש כמו בשיר על הילד אברם, מתרבים הדיווחים כי "שבעים האומות", חמושות בקרדומי הסנקציות, מגבשות והולכות כעננים בשיט חרמות נגד ישראל. נראה כי מאז נטש הילד אברם את מדרגות ביתו והוא ישן במולדתו הישנה, אין האומות מוצאות מנוחה בתאוותן להכניסו בחזרה אל אותו בית מוות ולחסלו במיטה המוצעת, שבה נטבחו במאכלת בני משפחתו.

השנאה הקמאית אינה טבועה רק באומות ובאישים כגון קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי, אלא, מטבע הדברים, גם ביחידים המרכיבים אותן. קחו, למשל, את סולן להקת פינק פלויד, רוג'ר ווטרס, שהתפרסם בין השאר בעקבות "החומה" ("The Wall"): זוועות העולם לא מרעידות מיתר בליבו: מיליוני פליטים סורים שנסו על נפשם מפגזיו של בשאר אסד קופאים מקור, וגופות משפחותיהם שהותקפו בגז מתגוללות בחוצות; אלפים נטבחים בעיראק, באפגניסטן ובתימן, ומיליוני אפריקנים גוועים במיתות משונות וטובעים בהמוניהם בדרכם לחופי אירופה; אלפי מסתננים לפרנסתם נורים באש חיה על גדרות מדינות הרווחה באין מושיע - אך מר ווטרס עסוק רק באובססיה הישראלית־יהודית ומאשימנו ב"אפרטהייד".

נראה כי את מר ווטרס ודומיו מניעה שאיפה נסתרת להכניס את היהודים ל"חומה", לא פרי מוחה הקודח של הלהקה שצליל הפרעותיה הפסיכולוגיות כה קסם לנו בנעורינו, אלא חומת הגטו. סמל לאסוציאציות של חסיד אנושיות זה הוא מייצג שנראה בסיבוב הופעותיו ביולי 2013 באירופה, ובו חזיר שחור ועליו מתנוסס סמל מגן דוד בצבע אדום.

ווטרס ודומיו אינם מוכנים לשמוע כי גדר הביטחון מצילה חיי ישראלים מפני הטרור הפלשתיני, ולכן שליטתנו באפיק הירדן ובמעבריו היא קריטית. משנאינו החד־צדדיים מסרבים להפנים כי ישראל היא מופת לאיחוד בין אנשים בעלי צבע עור שונה, שאין בינה לבין אפרטהייד דבר. עבור רבים, כמו איש נקלה זה, משמשים הפלשתינים ותביעותיהם קרדום למימוש שנאת היהודים הקמאית שבליבם. איש מהם אינו חש אהבה יתרה לפלשתינים... אותנו הם פשוט שונאים יותר.

שבעים האומות מסרבות, מסיבותיהן, להפנים את העובדה כי זקני הפליטים הלכו לעולמם, ומכיוון שפליטות אינה עוברת בירושה, שוכנים בניהם במדינות ערב וזקוקים למתן אזרחות, הנמנעת מהם במתכוון. הן מדינות ערב והן מוסדות הסעד הבינלאומיים אינם מעוניינים בסופיות הסכסוך אלא בהנצחת המצב, שכן הם משתמשים בכספי הסיוע לטובת עצמם, בהתעלמם מהפליטים האמיתיים הגודשים את שדות המוות, הרעב, המחלות והשלג.

שבעים האומות מתעלמות מכך שהפלשתינים אינם חותרים לסופיות הסכסוך, אלא לסופיות ישראל. הן מתעלמות מחוסר התוחלת שבהסדר עם מנהיגות פלשתינית לא לגיטימית של עם מפוצל וטרוריסטי הטוען לאדמה לא לו. הן מתייצבות באופן חד־צדדי לצד הפלשתינים, ודובריהן משווים את ישראל לדרום אפריקה הגזענית ומתארים את מעשיה כפשעים נגד האנושות. בכך מבקשים הפוסלים לפסול במומיהם ולטהר את עצמם ואת הוריהם מפשעיהם בשואה.

שבעים האומות מתעלמות מכך שאדמת ישראל היתה ביתנו עוד בעת שמרביתן, כולל הפלשתינים, היו במערות ובאוהלים. בפשע הסנקציות, לבושה החדש של האנטישמיות, מאיימים המחרימים להכחידנו ממש כבשירו של אלתרמן: "הננו עליכם בשבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות". מדובר בניסיון להחזירנו בכוח אל בית המוות "ההוא". בעולמנו רק לעוצמה יש משמעות. כשיבינו באומות, גם באיראן, "במה כוחו של אברהם גדול" - ירפו, ודי לחכימא ברמיזא.