בשנה התשיעית למלך יהודה האחרון, צדקיהו (589 לפנה"ס), בעשרה בטבת, מספר הנביא יחזקאל ממקומו בבבל על נבואה שקיבל: "כתוב לךָ את שֵם היום, את עצם היום הזה סָמַך מלך בבל אל ירושלים". המצור על ירושלים החל אז והסתיים כשנתיים וחצי לאחר מכן בחורבן ירושלים והמקדש, ולמעשה בחורבננו המדיני הראשון.
מה היינו בלי הזיכרון? 26 מאות אנחנו מציינים את היום הזה. תחילת הפורענות גדולה מהפורענות עצמה. היא העידה על ריקבון חברתי ומוסרי שהמצור היה ביטוי חיצוני שלו. המצור על ירושלים היה מצור על תקוות ישראל. בקודים ההיסטוריים המקובלים, חורבן מדיני ויציאה לגלות פירושם היה אחד: היטמעות הדרגתית בקרב העמים עד לכיליון הסופי.
הסכנה הגדולה מכל היתה הייאוש ואובדן התקווה. בהיעדר הגוף המדיני נותרו הפרטים כעצמות מפוזרות. "העצמות האלה, כל בית ישראל הֵמָּה", אמר יחזקאל בחזונו, "הנֵה אומרים: יָבְשוּ עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזָרנו לנו". קינות הייאוש ליוו אותנו במשברים נוספים. הן נשמעות לעתים גם היום. התשובה להן נמצאת בהמנון הלאומי. נ"ה אימבר קרא את דברי הגולים וענה ממרחק השנים "עוד לא אבדה תקוותנו... להיות עם חופשי בארצנו". זאת התשובה היחידה לחורבן, כל חורבן: בנייה מחדש תוך כדי לימוד העבר ותיקון המשגים הקודמים.
כך הבטיח הנביא זכריה לאחר החורבן הראשון, וכך ציטט אותו גדול התנאים ר' עקיבא בן יוסף לאחר החורבן השני: "עוד יֵשְׁבוּ זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". זכינו לראות זאת.
התיקון הזה הוא הלקח העיקרי מהאסונות שחווינו, בעיקר החורבן האחרון לפני כ־70 שנה (היום גם אומרים קדיש לזכר קורבנות השואה שיום מותם לא נודע): חוסר התוחלת שבחיי גלות מחוץ לארצנו. כ־2,600 שנה אחרי אותו מצור בעשרה בטבת, יוצאת הקריאה מירושלים הנבנית אל יהודי העולם: עלו ארצה. רק פה ביתכם.
בשנה התשיעית למלך יהודה האחרון, צדקיהו (589 לפנה"ס), בעשרה בטבת, מספר הנביא יחזקאל ממקומו בבבל על נבואה שקיבל: "כתוב לךָ את שֵם היום, את עצם היום הזה סָמַך מלך בבל אל ירושלים". המצור על ירושלים החל אז והסתיים כשנתיים וחצי לאחר מכן בחורבן ירושלים והמקדש, ולמעשה בחורבננו המדיני הראשון.
מה היינו בלי הזיכרון? 26 מאות אנחנו מציינים את היום הזה. תחילת הפורענות גדולה מהפורענות עצמה. היא העידה על ריקבון חברתי ומוסרי שהמצור היה ביטוי חיצוני שלו. המצור על ירושלים היה מצור על תקוות ישראל. בקודים ההיסטוריים המקובלים, חורבן מדיני ויציאה לגלות פירושם היה אחד: היטמעות הדרגתית בקרב העמים עד לכיליון הסופי.
הסכנה הגדולה מכל היתה הייאוש ואובדן התקווה. בהיעדר הגוף המדיני נותרו הפרטים כעצמות מפוזרות. "העצמות האלה, כל בית ישראל הֵמָּה", אמר יחזקאל בחזונו, "הנֵה אומרים: יָבְשוּ עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזָרנו לנו". קינות הייאוש ליוו אותנו במשברים נוספים. הן נשמעות לעתים גם היום. התשובה להן נמצאת בהמנון הלאומי. נ"ה אימבר קרא את דברי הגולים וענה ממרחק השנים "עוד לא אבדה תקוותנו... להיות עם חופשי בארצנו". זאת התשובה היחידה לחורבן, כל חורבן: בנייה מחדש תוך כדי לימוד העבר ותיקון המשגים הקודמים.
כך הבטיח הנביא זכריה לאחר החורבן הראשון, וכך ציטט אותו גדול התנאים ר' עקיבא בן יוסף לאחר החורבן השני: "עוד יֵשְׁבוּ זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". זכינו לראות זאת.
התיקון הזה הוא הלקח העיקרי מהאסונות שחווינו, בעיקר החורבן האחרון לפני כ־70 שנה (היום גם אומרים קדיש לזכר קורבנות השואה שיום מותם לא נודע): חוסר התוחלת שבחיי גלות מחוץ לארצנו. כ־2,600 שנה אחרי אותו מצור בעשרה בטבת, יוצאת הקריאה מירושלים הנבנית אל יהודי העולם: עלו ארצה. רק פה ביתכם.
