ענבי זעם | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ענבי זעם

, עודכן

ספרות המאה ה־19 באירופה ובארה"ב מלאה בתיאורי ילדות קשים. לרוב יש לתיאורים הללו הסברים. אלו העוני, היתמות, העבדות, תחלואי הגוף והנפש, הממסד הדתי המסואב או המעבר מחברה כפרית ומשפחתית לחברה עירונית מתועשת ומנוכרת.

ספרו של הסופר הצרפתי ז'ול ואלס, "צוואתו של מוקיון", מציג ילדות איומה שתלאותיה חסרות סיבה. זו ילדות אלימה, מנוכרת, מדכאת וחסרת תקווה. ילדות עם משפחה שאין בה משפחתיות, בבתי ספר שאין בהם חינוך ובחברה שאין בה חברים. בילדות הזו רגעי הזוהר אינם אלא הכנה לגילויה של תרמית החושפת אותם במלוא כיעורם.

"אני בן שש, והישבן שלי בוער". כך נפתח הספר - במלקות יומיומיות של אם המאמינה שאסור לפנק ילדים. בביה"ס מקבל הילד תעודת הצטיינות. "המנהל מחבק אותי. יש לו ריח של שום. אני אומר לו את זה, ומסלקים אותי". ובבית - שוב מלקות. כך חולפת הילדות ומגיעה הנערות, שאינה טובה ממנה, וחולפים הימים הדומים זה לזה, כשבכל עמוד ועמוד מגיע סוג נוסף של השפלה, סוג נוסף של ניוון, סוג נוסף של ניסיון מרי, הנענה פעם אחר פעם בשיתוק.

הגיבור, ארנסט פיטו, מספר את סיפורו בגוף ראשון. הוא מצטייר כדמות חריגה, אך לחריגות הזו אין סיבה. הוא אינו עני מיתר הילדים ולא טיפש מהם, הוריו אינם שונים וכך גם מקום מגוריו. בילדותו נהג לשמוע את השכנים מספרים ש"משפחת פיטו, זו התגלמות ההגינות". ההגינות אינה אלא התגלמות של רוע, קמצנות ואכזריות כלפי חסרי ישע.

ואלס כתב את ספרו כרומן בפרקים קצרים שהתפרסמו בכתב העת "לה פרודי" בסוף שנת 1869. הפרסום הופסק בהפתעה בעקבות סגירת כתב העת, מה שכנראה הביא לקטיעת הסיפור בטרם הושלם. בין שזו הקטיעה, בין שהכתיבה עבור עיתון ובין שסגנון הדיווח המרוחק על אף כתיבתו בגוף ראשון, יש לכתיבתו של ואלס אופי גולמי וישיר מאוד.

למרות סגנונו הסרקסטי נחווה ספרו של ואלס כרישום יומני של עדות יותר מאשר כסיפור שעבר עיבוד. ואכן, באחרית הדבר שכתב משה סקאל מצוין כי "צוואתו של מוקיון" נחשב למעין טיוטה לספרו הגדול של ואלס, "הילד", שעורר שערורייה עם פרסומו בשנת 1878 בצרפת וטרם תורגם לעברית.

הסביבה ההיסטורית של הסיפור היא צרפת המהפכנית של המחצית השנייה של המאה ה־19, והוא מתרחש על רקע מאבקי פועלים ומהפכנים בכוחות המשטר, הפגנות אלימות והוצאות המוניות להורג. גם פיטו מגבש דחף מהפכני; רגשות ההשפלה והכאב שחווה הגיבור נותרים כשהיו לאורך כל הסיפור, אולם ככל שתודעתו הולכת ומתפתחת, מתרחב גם טווח המציאות שאליה מתייחסים רגשות אלה.

וכך, גם אם "צוואתו של מוקיון" הוא סיפור של זעם המתואר באופן אישי, אפשר לזהות בו מניעים למהפכות הגדולות שיתרחשו בעשורים שלאחר כתיבתו.

צוואתו של מוקיון / ז'ול ואלס

מצרפתית: רותם עטר; זיקית, 121 עמ'

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר