ספרות המאה ה־19 באירופה ובארה"ב מלאה בתיאורי ילדות קשים. לרוב יש לתיאורים הללו הסברים. אלו העוני, היתמות, העבדות, תחלואי הגוף והנפש, הממסד הדתי המסואב או המעבר מחברה כפרית ומשפחתית לחברה עירונית מתועשת ומנוכרת.
ספרו של הסופר הצרפתי ז'ול ואלס, "צוואתו של מוקיון", מציג ילדות איומה שתלאותיה חסרות סיבה. זו ילדות אלימה, מנוכרת, מדכאת וחסרת תקווה. ילדות עם משפחה שאין בה משפחתיות, בבתי ספר שאין בהם חינוך ובחברה שאין בה חברים. בילדות הזו רגעי הזוהר אינם אלא הכנה לגילויה של תרמית החושפת אותם במלוא כיעורם.
"אני בן שש, והישבן שלי בוער". כך נפתח הספר - במלקות יומיומיות של אם המאמינה שאסור לפנק ילדים. בביה"ס מקבל הילד תעודת הצטיינות. "המנהל מחבק אותי. יש לו ריח של שום. אני אומר לו את זה, ומסלקים אותי". ובבית - שוב מלקות. כך חולפת הילדות ומגיעה הנערות, שאינה טובה ממנה, וחולפים הימים הדומים זה לזה, כשבכל עמוד ועמוד מגיע סוג נוסף של השפלה, סוג נוסף של ניוון, סוג נוסף של ניסיון מרי, הנענה פעם אחר פעם בשיתוק.
הגיבור, ארנסט פיטו, מספר את סיפורו בגוף ראשון. הוא מצטייר כדמות חריגה, אך לחריגות הזו אין סיבה. הוא אינו עני מיתר הילדים ולא טיפש מהם, הוריו אינם שונים וכך גם מקום מגוריו. בילדותו נהג לשמוע את השכנים מספרים ש"משפחת פיטו, זו התגלמות ההגינות". ההגינות אינה אלא התגלמות של רוע, קמצנות ואכזריות כלפי חסרי ישע.
ואלס כתב את ספרו כרומן בפרקים קצרים שהתפרסמו בכתב העת "לה פרודי" בסוף שנת 1869. הפרסום הופסק בהפתעה בעקבות סגירת כתב העת, מה שכנראה הביא לקטיעת הסיפור בטרם הושלם. בין שזו הקטיעה, בין שהכתיבה עבור עיתון ובין שסגנון הדיווח המרוחק על אף כתיבתו בגוף ראשון, יש לכתיבתו של ואלס אופי גולמי וישיר מאוד.
למרות סגנונו הסרקסטי נחווה ספרו של ואלס כרישום יומני של עדות יותר מאשר כסיפור שעבר עיבוד. ואכן, באחרית הדבר שכתב משה סקאל מצוין כי "צוואתו של מוקיון" נחשב למעין טיוטה לספרו הגדול של ואלס, "הילד", שעורר שערורייה עם פרסומו בשנת 1878 בצרפת וטרם תורגם לעברית.
הסביבה ההיסטורית של הסיפור היא צרפת המהפכנית של המחצית השנייה של המאה ה־19, והוא מתרחש על רקע מאבקי פועלים ומהפכנים בכוחות המשטר, הפגנות אלימות והוצאות המוניות להורג. גם פיטו מגבש דחף מהפכני; רגשות ההשפלה והכאב שחווה הגיבור נותרים כשהיו לאורך כל הסיפור, אולם ככל שתודעתו הולכת ומתפתחת, מתרחב גם טווח המציאות שאליה מתייחסים רגשות אלה.
וכך, גם אם "צוואתו של מוקיון" הוא סיפור של זעם המתואר באופן אישי, אפשר לזהות בו מניעים למהפכות הגדולות שיתרחשו בעשורים שלאחר כתיבתו.
צוואתו של מוקיון / ז'ול ואלס
מצרפתית: רותם עטר; זיקית, 121 עמ'
