הלכה למעשה, אובאמה השלים עם איראן גרעינית
הסכם הביניים על הגרעין האיראני שידרג את היקף הדיונים על משמעותו במערכת הביטחון, במוסדות האקדמיים ובימי עיון המשותפים לשתי הקהיליות. הן מחמת חשיבותו, הן מפני שרבים מהעוסקים בנושא האיראני אינם מצליחים להגיע למסקנה משותפת באשר למשמעותו ולעתיד ההידברות עם טהרן.
ככל שנחשפות עובדות נסתרות מהמשא ומתן בז'נבה, מתברר כי התוצאות דומות לגבינה שוויצרית. יש בהסכם חורים, אי בהירות ועמעום. ברק אובאמה וג'ון קרי אינם משכנעים את האמריקני השכיח כי הגיעו לכלל הישג. הם מניחים כי רוב הציבור האמריקני מוכן שמנהיגיו יתעתעו בו. על זה מתנהלת המערכה בגבעת הקפיטול, שבסיבוב הנוכחי אין ישראל נמנעת מלומר את דעתה הביקורתית על ההסכם, אבל אינה יוזמת מהלכים נגד הבית הלבן.
ניתוח ההתנהלות של הממשל מוביל למסקנה - שאין לה עדיין הוכחה - כי בפועל קיבל אובאמה החלטה להשלים עם גרעונה של איראן. אולי גרעון מלא, אולי היעצרות בנקודה שבה איראן תהיה רק "מדינת סף", שהפעלת מתג קצר תהפוך אותה לאומה המחזיקה ב־4 פצצות אטום. אין "אקדח מעשן" להוכיח תפיסה נסיבתית זו, אבל היא מתחזקת ככל שחולפים הימים.
חולשת ההחלטה מנקודת ראותו של הבית הלבן היא שאין הוא יכול ורוצה להודות בה. היא מבטאת קריסה של כל התחייבויותיו, ושבר קשה לאיחוי לא רק עם ישראל אלא גם עם מצרים, סעודיה, ירדן, המפרציות ובמידת מה אפילו עם טורקיה. היות שהממשל אינו מעז להודות שקיבל החלטה המשלימה עם מיזם הגרעין האיראני, הוא חשוף לביקורת בסנאט ובבית הנבחרים, שעשויים לסכל את כוונות הבית הלבן.
הסכנה נותרת בעינה גם אם איראן לא תשלים עתה את הייצור הגרעיני ותיוותר "מדינת סף" בלבד. שכן אם תתייצב ברמה כה גבוהה - כל משבר מדיני מעשי או מלאכותי, כל סירוב לקבל תביעה אולטימטיבית שתהדהד מטהרן בעולם כולו - יהיה עילה בפי האייתוללות להודיע כי ארצם משלימה את ייצור הפצצה.
מי במצב זה יפעיל נגדה עוצמה צבאית? לא אמריקה של אובאמה. הוא נשיא שמדינות רבות יחציפו פניהן כלפיו. העימות המתפתח עתה בזירה אחרת, בים הפתוח ליד סין, הוא דוגמה מעניינת לבקרת האיכות של מדיניות החוץ האמריקנית. רק שבפועל לאובאמה לא בדיוק אכפת.
הוא מפנה עורף לבעלות ברית אשר קמו והתבססו בעקבות הסכם אימפריאליסטי שעשו בריטניה וצרפת (ובמעורבותה של רוסיה הצארית), שבמרכזו עמדו הדיפלומטים מארק סייקס ושארל פיקו. הם הניחו את היסוד לחלוקת המזרח התיכון ולהקמת שושלות שלטוניות בחסות האימפריות בסעודיה, בסוריה, בירדן ובעיראק. בהוויה הרוחנית־פנימית של אובאמה הוא מגיב כלפיהן במשיכת כתף, ואולי גרוע מכך.
אמריקה שלו מתקפלת. הברית עם סעודיה ומדינות המפרץ ומצרים וירדן אינה מדברת אל ליבו. לא רק העולם ישלם את המחיר. גם ארצו, אבל בימי יורשיו.
