אלביס, אבל הכי צנוע
,עודכן
לא מזמן צפיתי בסרט על בית אבות המאכלס רק מוסיקאים, וחשבתי בליבי שחבל שאין לנו כזה ושאריק איינשטיין לא מנהל אותו כי הייתי שמח להתאשפז. עכשיו זה כבר לא יקרה.
אריק איינשטיין עבורי הוא השובב הישראלי האולטימטיבי. האיש שהמציא את הרוקנרול בעברית, הראשון שביצע שירים של הביטלס בשפת הקודש, האיש שממנו למדתי שאפשר גם לעסוק במוסיקה וגם להיות שטותניק בטלוויזיה ובסרטים. איינשטיין לקח את העבודה שלו בשיא הרצינות ואת עצמו הכי לא ברצינות שרק אפשר.
אני לא מומחה גדול ליצירותיו, אבל אני מוכן להיבחן על כל מעבר תופים וכל סולו מופלא של חיים רומנו באלבומים הנהדרים "שבלול", "פוזי", "החלונות הגבוהים" או "בדשא אצל אביגדור". אני יכול לזמזם את הקטעים האלה מתוך שינה. אלה התקליטים הישראליים שהשפיעו עלי יותר מכל מוסיקה אחרת, וזה נכון גם לגבי מערכוני "לול", חידון התנ"ך, הפארודיות על הטלוויזיה הישראלית בשחור־לבן, חמוץ־חמוץ, זומטי ולבטי, "מכופף הבננות" ו"מציצים". מדובר בתקליטים שארון הדיסקים הישראלי אינו שלם בלעדיהם. כשרצינו בתיסלם, אי שם בשנות ה־80, לעשות קאבר לשיר עברי קלאסי, בחרנו בלי לחשוב פעמיים ב"כשאת בוכה את לא יפה" ואנחנו מבצעים אותו באהבה לאריק ולשמוליק קראוס עד עצם היום הזה.
במשך כמה שנים בשנות ה־90 מר איינשטיין ואני היינו שכנים ברחוב חובבי ציון שבתל אביב. לשמחתי, זכיתי לבקר אצלו בדירה פעם אחת. הוא ביקש להתייעץ איתי בעניין מסוים ואני הייתי כל כך גאה שהוא רוצה בעצתי, הרגשתי שקיבלתי תואר דוקטור כבוד מהפרופסור הכי חשוב באוניברסיטת הרווארד. אתמול אחרי מסע ההלוויה ההמוני ואלפי האנשים שהתקבצו בכיכר, חשבתי לעצמי שאריק הוא אולי האלביס שלנו. אבל בניגוד גמור לאחוזה מנקרת העיניים של אלביס, הדירה של אריק היתה הדבר הכי צנוע שמישהו יכול לחשוב עליו.
גיבורי הילדות שלי נפרדים מהעולם הזה בזה אחר זה ואני חושב כמה חבל שאנחנו לא אומרים להם, לכל אותם אנשים אהובים, מורי הדרך שלנו, כמה אנחנו אוהבים עוד כשהם בחיים. מדוע אדם צריך למות כדי שנדבר בשבחו? למה אנחנו חוסכים מחמאות ודברי הלל מאנשים שמגיע להם ושומרים אותם לעצמנו עד שילכו לעולמם? אולי צריך לחוקק חוק שיסדיר את העניין הזה.
שיריו של איינשטיין לא היו נוכחים בחיים שלי באופן רצוף, לא שמעתי אותו בכל יום, גם לא בכל שבוע, אבל הרגיע אותי לדעת שהוא שם. כמו אלבום תמונות שמחכה על המדף לרגע שבו יתקפו אותך הגעגועים ותרצה לדפדף. אריק אמנם איננו, אבל הוא השאיר לנו כל הרבה ממנו למקרה שנתגעגע.
מה דעתכם? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנויאיר ניצני
הטור "מרים גבה" של יאיר ניצני מתפרסם מדי יום שישי במוסף "שישבת" ב"ישראל היום", וזוכה להצלחה גדולה בקרב קוראי העיתון והשכנים. יאיר ניצני נולד בבאר שבע, התחנך בחיפה, התחתן בתל אביב ואכל שיפודים באור יהודה. חלומו הגדול הוא להיות נהג אוטובוס ולהוביל תיירים במסלול חייו. הוא חבר בלהקת תיסלם, וחתום על דאחקות ושיגועים שנכנסו לפנתיאון הבידור הישראלי כמו שיר המנגל, שגריר עיראק בישראל באסם עזיז וכמובן האשם תמיד. בטלוויזיה הוא הנחה את תכנית הסאטירה "אחורי החדשות", ואת תכניות התרבות "הינשופים" ו"קצת גבוה", שבהן הוא נאלץ להציג חזות של אינטיליגנט בניגוד לרצונו. בשנת 2012 יצא לאור ספרו "מרים גבה" המבוסס על טוריו בעיתון, והוא בהחלט הרים כמה גבות בברנז'ה, אבל כמו שניצני אומר: "זה שמעולם לא קראתי ספר, לא הפריע לי לכתוב אחד".
