אדם נדיר, יותר מאשר אמן
בעלי מודעות ציבורית עמוקה אינם רואים ביום מותם את קו הסיום לפועלם. הם חוליה בשושלת כפי שכתב עלי מוהר המנוח, שותפו של אריק איינשטיין בכתיבת הספר על חייו, בשירו הנודע על התחייה היהודית בארץ ישראל: "ונמשכת שיירה, מן המאה שעברה".
דוד בן־גוריון היה כזה. ברצותו להצביע בפני האומה על חובת יישוב הנגב, אסר את קבורתו בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. הוא בחר לרעייתו פולה ולו אחוזת קבר בנוף הקסום מדרום לשדה בוקר, מן מסר שכזה. גם עליזה ומנחם בגין לא נקברו בחלקת גדולי האומה, אלא בבית העלמין ההיסטורי על הר הזיתים, סמוך לעולי הגרדום שפוצצו עצמם בתא המוות, מאיר פיינשטיין מהאצ"ל ומשה ברזאני מהלח"י. עוד מסר שכזה. האם גם קבורת איינשטיין אתמול בבית העלמין הישן טרומפלדור בלב תל אביב נועדה לומר דבר מה? מסר או מקרה? והרי הדעת נותנת כי מכיוון שמת בחטף, היתה חלקת קברו בהמתנה ארוכה.
בכוונה או שלא בכוונה - טרומפלדור הוא אחד משלושת הפנתיאונים של שיבת ציון (הר הזיתים ובית הקברות בכנרת, שם מצאו את מנוחתם ברל כצנלסון והמשוררת רחל בלובשטיין ונעמי שמר, ובאיחור גם משה הס ונחמן סירקין), הוא הוקם בתל אביב לפני 111 שנים וחדלו לקבור בו מאז 1932, אלא במקרים מיוחדים.
איינשטיין נקבר במחיצת דור ראשון של חלוצים בוני תל אביב ואנשי רוח כחיים נחמן ביאליק ואשר גינצברג (אחד העם) ומאיר דיזנגוף ויהודה לייב מטמון־כהן וחיים ארלוזורוב וישראל רוקח ואליהו גולומב, ויוצרים כנחום גוטמן ואשר ברש ודבורה בארון ואלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) ויואל אנגל וברוך אגדתי ושושנה דמארי - כולם עסקו בחינוך ושמחו בעדלאידע של העיר העברית הראשונה וחיברו חרוזים ולחנים.
מסר או לא - לא חשוב. איינשטיין היה ישראלי - ובתוך כך קודם כל תל־אביבי - בכל רמ"ח ושס"ה. מי ששמע אתמול את הסופדים לו - והמעניין מכולם היה מי שנקשר אליו ונפרד ממנו, ובכל זאת עמד עימו בקשרי משפחה אורי זוהר - הבין כי אכן מדובר באדם נדיר ולא רק באמן גדול. אחרי שבאסכולתו הדתית הבטיח למחותנו חיים בעולם הבא, קלע זוהר כדרכו לתיאור הנקודתי: אריק היה אדם יותר מאשר אמן, ואשר על כן מייחל זוהר כי יזכה לראות את זיו פניו עוד בטרם יתבונן במשיח. בהוויה שבה מצוי זוהר כבר שנים, יש משמעות ייחודית לייחולו.
וכך, למרות שלא ירד גשם - העננים כמו בכו.
