אתמול, תוך כדי נסיעה לתל אביב, כשהרדיו שר רק אריק, שמעתי את ידידי אבישי בן־חיים מדבר בגל"צ על החולצה ההיא. אבישי סיפר שבתור ילד דתי מרדן, החלום שלו, כמו כל החבר'ה, היה להתלבש חופשי. כלומר, טי־שירט עם חולצה פתוחה מלמעלה. ובמילים אחרות, כמו אריק איינשטיין. ואני חייב לומר ששמעתי וכמעט התהפכתי עם המכונית. אני עצמי הייתי בדרך להופעה באותו רגע, והבגדים שהיו תלויים על הקולב מאחוריי היו, לא נעים להודות, אותן טי־שירט וחולצה בהירה שאמורה להישאר פתוחה מעל. ואף פעם לא חשבתי על זה, אבל עכשיו אני יודע בדיוק ממי קיבלתי את הרעיון, וכמה צעיר הייתי אז. תשאלו את גידי גוב למה הוא מתלבש ככה, נדמה לי שגם התשובה שלו תהיה דומה.
לרוב, אני חייב להודות, אני מופיע דווקא עם חולצה בהירה ורפויה, ומעליה מין וסט עתיק מעור חום משופשף. מאיפה זה? אני שואל את עצמי... נו, כמובן. קליפ נושן בשחור לבן, שמעביר את הזמן עד לחדשות. העולם הוא חד־ערוצי, הטלוויזיה שמנמנה והאנטנה היא קולב הפוך על המכשיר, ואריק יושב על שרפרף עץ גבוה, ושר "אמא אדמה" או "שוב לא שקט". חולצה לבנה רפויה. וסט חום משופשף. הכי מחוספס, והכי רגיש. והכי מה שכולנו רצינו להיות. אחרי הכל, הפעם הראשונה שבה החזקנו מיקרופון היתה בטיול ההוא לבית האריזה או ליד מרדכי. עוד לא היה אז "כוכב נולד", אבל לנהג הטיולית היה מיקרופון והוא הירשה לנו, אז עמדנו לידו, מיטלטלים עם הסיבובים והמהמורות, ושרנו "אני ואתה נשנה את העולם". אני לא בטוח עד כמה באמת הצלחנו לשנות, אבל אריק, בכמה שורות שננעצו לנו ישר בלב, שינה ללא ספק את העולם שלנו.
אריק לימד אותנו איך צריך לשיר. כשאני אומר "אותנו", אני מתכוון לישראלים ממין זכר שההורים נשמעו להם גלותיים מדי, פלמ"חניקיים מדי, או סתם פתטיים. השירה של אריק הגדירה את הצליל ושירטטה את המנעד הרגשי שאנחנו רוצים ומסוגלים לשמוע כאן וגם להשמיע. ככה רגיש, וככה מחוספס. לא יותר ולא פחות. ביישן וגם חצוף, צנוע אבל לא מצטנע. במערכונים המצחיקים של אריק וחבריו הוא לעג לא לפעם לאופרה (לה מרמור) ולחזנות (שבועעע טוממממב), כשהוא שר, הוא פשוט היפנה עורף לכל מה שקשור בקול מטופח או גרנדיוזי, וסימן עבורנו מרחב ישראלי־גברי חדש לחלוטין. מרחב נחשק ואפשרי שהיינו זקוקים לו כמו אוויר לנשימה. צריך לומר גם את זה, שאריק בהומור שלו, בשירה ובקולנוע ובעצם נוכחותו הכל כך מובנת מאליה, הגדיר "קוליות" עוד לפני שמישהו כאן בכלל השתמש במילה הזאת "קול".
זה לא מקרה שכולם כאן כל כך עצובים. אפילו פרס ישראל לא הספקנו לתת לו, לא אמרנו תודה כמו שצריך, ואפילו לא את המשפט המתבקש "לא יתחילו בלעדיך!". ואני בספק אם הוא אי פעם העלה על דעתו כמה אהבה תעטוף את כיכר רבין ביום העצוב שבו נפרדנו מאריק איינשטיין.
מה דעתכם? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
