חמישה עשורים בדיוק חלפו מאז יום שישי, 22 בנובמבר 1963. בצהרי היום ההוא, שנצרב לדיראון בזיכרון הקולקטיבי, ירה לי הארווי אוסוואלד בנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי בעיבורה של העיר דאלאס, ובכך סתם את הגולל על אלף ימים של תקוות גדולות ושל אופטימיות גואה בכל הקשור ליכולתה של מעצמת העל לעצב מחדש את הסביבה הבינלאומית ברוח החזון האמריקני.
קו האפיון המרכזי של עידן קנדי בבית הלבן היה האמונה היוקדת ביכולתו האינטלקטואלית והמדעית הבלתי מוגבלת של האדם, שתאפשר לו להתגבר על מגבלות טכנולוגיות ומחשבתיות. במילים אחרות, ביטחונו של הנשיא קנדי (שהיה מעוגן במסורת הפרגמטית של האומה האמריקנית) בכך ש"לכל בעיה יש פתרון", הצמיח בוושינגטון של ראשית שנות ה־60 רוח של יזמות ופעלתנות תזזיתית, ששמה לה למטרה לשנות מיסודו את מאזן הכוחות הגלובלי. כך, האמין קנדי, תוכל ארה"ב לזכות במעמד ההגמוני על חשבונה של בריה"מ. השאיפה היתה לעצב מדיניות חדשה ושאפתנית שנועדה להביא להתנתקותן של מדינות לוויין מובהקות, ובראשן מצרים, ממעגל השליטה וההשפעה הסובייטי ולקרבן למערב.
כדי לממש חזון זה על גדות הנילוס יזם קנדי שורה של מהלכים כלכליים מרחיקי לכת כלפי הנשיא המצרי ג'מאל עבד אל־נאצר. מהלכים אלה כללו גידול ניכר בנפח הסיוע הכלכלי, הענקת הלוואות בתנאים נוחים בשיתוף קרן המטבע העולמית ומימון תוכניות פיתוח ארוכות טווח. זאת, בתקווה שהושטת היד המלטפת וסידרת הצעדים בוני האמון שגיבש ישחקו בהדרגה את מחויבותו האידיאולוגית של נאצר לממן ולחמש תנועות מחתרת אנטי־מערביות בעדן, בלוב ובעומאן.
חשיבות ה"קול היהודי"
ברור לחלוטין שהמסד הרעיוני, שעליו גובשה ונבנתה מדיניותו של קנדי במרחב הישראלי־מצרי, לא היה מבוסס על הזדהות עם האתוס, האידיאולוגיה ומערכת הערכים של החברה הישראלית. מאז הקמתה נתפסה ישראל בציבוריות האמריקנית כישות דינמית וחלוצית, הנחושה לקדם את החזון של יזמות נמרצת, קידמה ודמוקרטיה בתוככי העולם הערבי האוטוריטרי.
אפשר היה לצפות שישראל תשקף את האמונה הרווחת בקרב קבוצות וקהלים שונים בחברה האמריקנית, שלפיה קיים דמיון בסיסי ועמוק בין שתי האומות: התהליכים ההיסטוריים המכוננים, המורשת התרבותית ומעל לכל - הרוח הדינמית המפעמת בשתיהן. עם זאת, במוקד מדיניותו של קנדי במזרח התיכון לא ניצבה ישראל (שבעיקרה היתה עבורו אילוץ שיש להתחשב בו, אך לא יעד מועדף כשלעצמו), כי אם מצרים, כאמור.
מקומה של ישראל עוצב והוגדר בראייתם של הנשיא קנדי ושל בכירי הממשל באופן אינסטרומנטלי וקר וכנגזרת של תהליך ההתקרבות לקהיר. מאחר שניצחונו של קנדי על המועמד הרפובליקני בבחירות לנשיאות בשנת 1960, ריצ'ארד ניקסון, היה דחוק (ומפוקפק), ומאחר שה"קול היהודי" היה חיוני לבחירתו בכמה ממדינות המפתח שהיו בעלות ערך אלקטורלי גבוה, שאף הנשיא להימנע ככל האפשר מחיכוכים עם ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, ועם הקהילה היהודית.
כפי שמפרט עפר מזר בספרו, "בצילו של הספינקס: ג'מאל עבד אל־נאצר והתהוות היחסים המיוחדים בין ארצות־הברית לישראל" (הוצאת משרד הביטחון), אפשר לראות בהחלטה הנשיאותית למכור לישראל טילי קרקע־אוויר מסוג הוק את המחיר הפנימי שנאלץ קנדי לשלם לה כדי שיוכל להמשיך לקדם את היעד העיקרי שהינחה את הדיפלומטיה האמריקנית באזור כולו - שיפור היחסים עם ארץ הפירמידות.
באופן פרדוקסלי, אפוא, מה שתוכנן מלכתחילה במשרד הסגלגל כצעד טקטי, בודד ונקודתי, שנועד למנוע שחיקה במעמדו של הנשיא מבית, הפך לקו פרשת המים, שסלל את הדרך להפיכתה של ארה"ב - בעידן הנשיא לינדון ג'ונסון - לבעלת הברית האסטרטגית והמדינית של ישראל. כמו כן, גם לספקית הראשית של מערכות נשק מתקדמות (דוגמת מטוסי התקיפה מדגם סקייהוק A-4 ומטוסי הקרב־הפצצה מדגם פנטום F-4B) לממשלתו של לוי אשכול, שביוני 1963 הפך ליורשו של בן־גוריון.
היתה עוד סיבה שהעלתה את ממשל קנדי על נתיב ההוקים. כבנו של איש עסקים קשוח וממולח (ג'וזף קנדי), שלא תמיד בחל באמצעים כדי להגדיל את הונו, ניסה קנדי לגרוף רווח נוסף מעיסקת ההוקים, וזאת בדמותה של הסכמה ישראלית לתוכנית בינלאומית, שגובשה בחסותו, ליישובה של בעיית פליטי מלחמת העצמאות. נדבך פלשתיני זה אמור היה להיות התמורה הישראלית הספציפית עבור ההוקים, שנועדה לרכך את התגובה הערבית (ובייחוד המצרית) על מכירת הטילים לישראל.
ואכן, בקיץ 1962 הניח הבית הלבן על שולחנו את רעיון עיסקת החבילה, שביקשה לשזור זו לזו שתי יוזמות מדיניות - יוזמת הטילים ויוזמת הפליטים - שגובשו קודם לכן בנפרד.
אולם חרף ניסיונותיו של הנשיא ליצור זיקה ישירה ומחייבת בין שתי המסגרות, וכך להתנות את מכירת הטילים בהתחייבות ישראלית מקבילה ומפורשת לקבל את תוכנית ג'ונסון, נותרה ישראל נחרצת בהתנגדותה לתוכנית, שנתפסה על ידי ראש הממשלה כטומנת בחובה סכנה מיידית ומוחשית לעצם קיומה (בדמותם של הפליטים שיבקשו לממש את זכות השיבה).
ואמנם, בסופו של תהליך פנים־ממשלי מורכב, החליט הבית הלבן לרכך את גישתו ולאשר את עיסקת ההוקים גם ללא תמורה ישראלית מיידית כלשהי במרחב הפלשתיני. תוכנית ג'ונסון, לעומת זאת, מעולם לא יצאה אל הפועל, שכן נוסף על התנגדותו של בן־גוריון, גם מצרים, סוריה, ירדן ולבנון דחו אותה על הסף.
טילים תמורת פליטים
בזירה המצרית התנפצו עד מהרה התקוות הגדולות, ועידן ההפשרה ביחסי וושינגטון־קהיר הגיע בחלוף השנה אל סיומו המוקדם. החלטתו של נשיא מצרים, באוקטובר 1962, להתערב במלחמת האזרחים בתימן הנידחת, ולשגר לצנעא רבבות חיילים בסיוע אווירי וימי, הפכה לנקודת שבר מרכזית ביחסיו עם ממשל קנדי השימוש שעשו הכוחות המצריים, באביב 1963, בנשק כימי במהלך הקרבות, הוליד גל של ביקורת גואה מבית ותיסכל עמוקות את "כל אנשי הנשיא".
כניסתו של לינדון ג'ונסון לבית הלבן בעקבות רצח קנדי תסתום סופית את הגולל על אסטרטגיית התמריץ הכלכלי, ותשיק פרק חדש - ולעומתי הרבה יותר - בהתנהלות האמריקנית בזירה זו. במישור הגרעיני פעל קנדי בתקיפות ובנחרצות, במהלך השנה האחרונה לחייו, במטרה לאלץ את ישראל להסכים לפיקוח פולשני על המתרחש לכאורה בכור הגרעיני בדימונה. כך, האמין קנדי, יוכל להשיג התחייבות ישראלית חד־משמעית לכך שישראל תימנע מכל ניסיון לפתח יכולת גרעינית.
בעקבות משבר הטילים בקובה ב־1962 הנשיא קנדי היה רגיש מאוד לסוגיית הנשק הגרעיני ולסכנות הטמונות בו, מה שגרם אפוא עימות הולך ומסלים עם ישראל. המשבר עצמו בא לכלל ביטוי בסידרה של איגרות אישיות לבן־גוריון, שנשלחו מן הבית הלבן באביב ובראשית הקיץ של 1963, ושהלכו והחריפו מבחינת תוכנן ומבחינת האיומים שהיו מקופלים בהן.
יממה אחת בלבד לאחר שהנשיא ניסח את האיגרת הקשוחה מכולן התפטר בן־גוריון והעביר את נטל ההתמודדות עם הלחץ האמריקני לידי יורשו לוי אשכול. לאחר כניסתו של אשכול למשרד ראש הממשלה ירד, אמנם, במקצת מפלס המתח שבין וושינגטון לבין ירושלים במכלול טעון זה, אך חילוקי הדעות הבסיסיים בכל הקשור להיקף ולתדירות הביקורים בדימונה המשיכו להקדיר את שמיה של המערכת האמריקנית־ישראלית בחודשי חייו האחרונים של קנדי.
היריות שנורו מרובהו של לי הארווי אוסוולד הסירו באבחה אחת פטרייה גרעינית זו מסדר היום. הגם שסוגיית הגרעין תעלה שוב אל מעל פני השטח בעידן ג'ונסון (בייחוד בזיקה לעסקאות נשק נוספות), הוא לא יעמוד עוד במוקד תשומת הלב הנשיאותית ולא יהיה מקור לעימות כה חריף. ואכן, השקפת עולמו וסדר עדיפויותיו החדש של לינדון ג'ונסון יובילו אותו עד מהרה להרחבתה ולשדרוגה של השותפות האסטרטגית עם ישראל. זאת, בניגוד בולט לקודמו.
