הפועל ת"א עומדת בשנת מבחן קריטית עבורה. רגע לפני המעבר לאולם משלה ורגע אחרי ששרדה את העונה הראשונה בליגת העל עם ניצחונות גדולים בדרבי ועל הפועל ירושלים, מגיעה העונה הנוכחית שהחלה ברגל ימין ועלולה להסתיים בתוך פחות מחודש מהיום במקום האחרון.
עונת המבחן הקריטית הזו נוגעת בעצבים הרגישים של המערכת כולה, ובמרכז העצבים עומד כמובן המאמן ארז אדלשטיין. האיש שחתום על חזרתה של הפועל ת"א למקום שאליו היא שייכת, אבל זה שאחראי גם לסימני השאלה הרבים בקשר לעתיד המועדון.
אז כן, דרבי הוא תמיד דרבי, וההתנהגות הנלוזה של מכבי ת"א שוויתרה על כרטיסים מ"הפחד" (מעניין שלוויטוריה, לאיסטנבול ולגיהינום שצפוי לקבוצה במגרשה של הכוכב האדום בלגרד "השועל", "הנחש" ו"הצבוע" לא מפחדים להגיע) רק מחממת עוד יותר את העניינים, אבל יש עוד עונה שלמה לפנינו ואם תרצו שנים רבות שבהן הפועל ת"א צריכה לבחור לאיזה כיוון היא הולכת. ניצחון בדרבי נותן אוויר לנשימה לעונה שלמה, אבל הפרספקטיבה חייבת להיות רחבה יותר.
האם העובדה שקבוצת האוהדים מפלרטטת בין מקצוענות להתנדבות, ובדרך לא יכולה להרשות לעצמה להחליף כרגע את מי מארבעת הזרים הבינוניים ומטה שהוחתמו בחופזה, היא הדרך שבה רוצה לצעוד הפועל לנצח?
התשובות אגב תמיד מוכנות מראש - "רק ארז מסוגל לעשות את הדברים הללו עם זרים ב־50 אלף דולר, אתה חושב שמאמן אחר היה עושה משהו יותר טוב עם התקציב הזה?" ולחלופין - "אם אתה מותח ביקורת בוא תצטרף ותתרום את חלקך בהתנדבות". אחר כך גם מתחיל העליהום האופייני כל כך לכיוונו של מי שחושב אחרת.
הפועל ת"א, בזכות אוהדיה והרוח השורה עליה, היא האלטרנטיבה האמיתית לכל מה שקורה בכדורסל הישראלי. עם זאת, הגיעה העת לשאול את השאלה אם מדובר בפעילות חברתית או בקבוצת ספורט הישגית שבמטרותיה אפשר למצוא זכייה בתארים והשתתפות בגביעים אירופיים. אין כאן תשובה נכונה או לא נכונה, אבל ברגע שיוחלט מה היא, רצוי שתיאמר.
