קסטנר: הוויכוח חי מתמיד

המסע לטיהור שמו של ד"ר ישראל (רז'ה) קסטנר, ששלח על דעת עצמו מכתבים רשמיים בשם העם היהודי להגנת ארבעה פושעי אס.אס בכירים - קורט בכר, דיטר ויסליצני, הנס יוטנר והרמן קרומאי - נמשך במלוא עוזו: סרט קולנוע באורך מלא מטעם המשפחה, הרצאות ובלימת עבודת דוקטורט שמותחת עליו ביקורת, ופרק חדש שמוביל עתה הפרופסור לספרות דן לאור בסידרה של מאמרים (האחרון ב"הארץ", המהדורה האנגלית, 8.11) - מביך ומכעיס, מפני שהאיש, אשר הסתיר ב־1944 מיהודי קלוז' כי הם נשלחים לאושוויץ, מוצג כמשקל נגד למיתוס הגיבורה הלאומית חנה סנש.

זאת יש לדעת, בכל טיעונו לא נזכר טיהור הפושעים הנאציים בידי קסטנר כלל ועיקר, אבל הוא העיקר. מפני שאפשר להתווכח מה עשה בבודפשט על סף השחרור מאימת הנאצים, אבל אין הצדקה להצלת בכירי האס.אס משנסתיימה המלחמה. לאור מתעלם מההוכחה החותכת שקסטנר הציל את הפושעים הנאציים, ועל כך כתב השופט בנימין הלוי כי "מכר את נפשו לשטן".

דורשי טובתו של קסטנר מסתמכים מנגד על הטענה כי חמישה שופטי העליון קבעו את ההפך. הם אכן הכניסו שינויים והסתייגו מסגנונו של הלוי, אבל אין בפסקי דינם צידוק להצלת הנאצים. אפילו לא הנשיא יצחק אולשן, שהיה עוין כלפי הסניגור שמואל תמיר והכביד על עמיתיו השופטים להציג לו שאלות. 

יומניו של משה שרת - שהוטחה בו ביקורת במשפט - מגלים כי שוחח עם אולשן. זו שערורייה שהיתה בלתי אפשרית ב־2013, ובכל זאת אפילו הוא - אולשן - לא פטר את קסטנר מחומרת הצלתו של בכר אחרי המלחמה. כל זה יוק בטיעונו של לאור.

הגנת קסטנר מתבססת על מחזה שעורר ביקורת חריפה בבית המשפט העליון. המחזאי מוטי לרנר שם בפיו האשמה כאילו תחת העינויים הקשים הסגירה סנש את עמיתיה הצנחנים יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. שנים רבות לאחר מכן הביא עימו השר יוסף (תומי) לפיד מבודפשט את תיק החקירות של סנש. הוא אמר לי כי אין בו רמז כאילו הסגירה את חבריה. 

אך גם אילו זה היה נכון, עדיין היא גיבורת האומה, ובוודאי אין צידוק לסירובו של קסטנר לקבל לשיחה את אמה, קטרינה סנש, כפי שהעידה במשפט בירושלים (פעם אמרתי ללרנר כי ייתכן שהגן על קסטנר מפני שסבתו ציפורה נזכרת לשמצה במכתבה של שרה אהרונסון גיבורת ניל"י כמשתפת פעולה עם השלטונות הטורקיים. להערכתי, הוא כתב על קסטנר ובתת־הכרתו גונן על סבתו).

מה מצא לאור? במחזה זועק השחקן ששון גבאי בשם קסטנר - מי בכלל ביקש מחנה סנש להגיע להונגריה? זו הוכחה ריקה מתוכן.

*   *   *

65 שנים הפרשה הנוראה מלווה אותי. בכנסת שוחחתי ארוכות עם תמיר ועם הלוי. אילו רק זאת היתה תרומתם לתודעה היהודית - דיינו. הם הלכו לעולמם והנושא עדיין רותח, ומתרבות לגביו התובנות ההיסטוריות. אזכיר אחת:

כל השנים קבעתי לעצמי כלל כי איני דן את קסטנר לכף חובה על התנהלותו בבודפשט. מותר היה לו להעריך בתום לב שלטובת מאמצי ההצלה אין זה ראוי שיתחבר לאמה של סנש הכלואה. תחת הנאצים יש לנהוג בו לפי הכלל של אל תדין את האדם עד שתגיע למקומו. אך לאחרונה למדתי שאפילו זיכוי מחמת הספק זה מוטל בספק.

עבודת הדוקטורט אשר כתבה החוקרת איילה נדיבי כמעט ירדה לטמיון, משום שנתקלה בהתנגדות עזה של הממסד האקדמי התומך בקסטנר. ממנה למדתי עובדות אחרות. בודפשט 44' שוב לא היתה ורשה 42'. הטוטאליות של הרשע פחתה במשהו.

נדיבי חשפה מה עשו אחרים, בעיקר מי שעתיד לשמש בירושלים עד מרכזי נגד קסטנר - משה קראוס. עבודת ההצלה שלו בבודפשט 1944 היתה צריכה לזכות אותו (לצד הדיפלומט השוויצרי קרל לוץ) באות הוקרה נעלה. הם כינסו והצילו המוני יהודים תחת אפם של הנאצים. על רקע הישגיהם, שנעשו ללא שיתוף פעולה עם האס.אס, שוב איני דן לכף זכות את קסטנר גם במהלך המלחמה. לא על מעשיו נוכח בכר, ויסליצני, יוטנר וקרומאי, ב־1944 ולא על פעילותו אחרי המלחמה למענם, תיפח רוחם.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו