אילו יכולתי לייעץ ליועמ"ש, הייתי מציע לו לפנות כבר ביום שישי לחוקרי פרשת אשכנזי־הרפז ולהפנות את תשומת ליבם לחשדות לכאורה לשיבוש הליכים. בסוף השבוע היו לנו שני ראיונות של בועז הרפז, מגיבורי המפתח של פרשת אשכנזי, ובהם הוא סיפר כיצד ניסו הוא והרמטכ"ל לשעבר לעשות את מה שנראה לכאורה כתיאום גירסאות - כוזבות, לקראת חקירתו של הרמטכ"ל.
היו שני ראיונות. אחד, חושפני ונוקב, עם אילה חסון בערוץ הראשון, וראיון בעייתי עד מאוד ב"ידיעות אחרונות", שניסה לקבור את הפרשה.
הנה ציטוט מהראיון עם אילה חסון, שבו מספר הרפז על שיחתו עם אשכנזי:
"אני מקבל שהוא (אשכנזי) רוצה לדבר איתי בטלפון קווי. אני מדבר איתו... אשכנזי אומר: שמע, אני מאמין שהמשטרה תגיע אלי. ברור שהיא תגיע אליך... ואז הוא אומר: שמע, אנחנו נקטין את הקשר, נגיד שאנחנו מכירים, אבל לא היכרות מעמיקה ואינטימית. אני אומר לו: שמע, אני לא יכול להגיד... עלה נושא שהסמסים עברו דרך רונית... אוקיי, אז נגיד שאני בקשר עם רונית... מן הסתם מישהו ישאל מה מהות הקשר".
האם זה רק נראה כמו ניסיון לתיאום גרסאות? האם אפשר למצוא פירוש אחר? ואם הרפז סיפר זאת בחקירתו, איך קרה שהרמטכ"ל לשעבר אשכנזי לא נחקר בחשד לשיבוש הליכים לכאורה? וגם אם הרפז המציא את מה שנאמר בדו־שיח - אין מחלוקת על כך שהרמטכ"ל לשעבר אכן התקשר אליו, מטלפון קווי, מבית חברה של אשתו, ביום שבו נפתחה החקירה המשטרתית. למה?
ולמה ל"ידיעות אחרונות" היה כל כך חשוב להצניע את הקשר בין אשכנזי להרפז? מה היה שם? למה הם דחקו את הראיון ה"בלעדי" לעמודי מוסף "7 ימים", בלי לעשות ממנו שער כמתבקש, בלי להוציא ממנו כותרת לעמוד הראשון, וגם בראיון עצמו, דומה שהכותרות על סמך דבריו של הרפז דוללו היטב. למה? ממה הם מפחדים?
ומה עשה אתמול "ידיעות אחרונות"? העיתון לא עשה ידיעת המשך (פולו־אפ) - גם לא לעצמו, אלא הסתפק בהפניה בעמוד הראשון לביקורת הטלויזיה, שבה דווקא תקפו את הראיון בערוץ הראשון.
* * *
פרשת אשכנזי מתגלה והולכת כאחד הסירחונות הגדולים בתולדות המדינה. על פי מה שנטען בראיון של אילה חסון (והוצנע כצפוי ב"ידיעות אחרונות"), לשכת הרמטכ"ל היתה שקועה במשך כשנה או יותר בהתנהלות של רפובליקת בננות, בהכפשת שר הביטחון, באיסוף מודיעין על לשכת השר ובהרצת הרמטכ"ל לראשות הממשלה.
צ'ילה זה פה.
כמקובל בארץ, ביטאונם של העבריינים המורשעים, "ידיעות אחרונות" (מדרעי עד הירשזון, מרמון עד אולמרט, ועוד), התייצב לצידם של כוכבי הקנוניה. בסיפור הזה הכל היה כשר כדי להפיל את נתניהו, כולל גיוס ראש השב"כ לשעבר דיסקין וראש המוסד לשעבר דגן.
"ידיעות אחרונות" ניהל קמפיין שהציג את דיסקין, דגן ואשכנזי כציר "השפוי" שבלם את "היסטריית איראן" של נתניהו. השלישייה הזו הסבירה לנו שלא בטוח שאיראן רוצה להשיג נשק גרעיני, שישראל לא יכולה לפעול לבדה, ושהכי טוב שנסמוך על אובאמה. נתניהו, מנגד, תואר כאחוז אובססיה איראנית חסרת בסיס, ונטען שהוא משתמש באיום האיראני כדי לחמוק מעיסוק בנושאים החשובים באמת.
התזה הזו שהריץ "ידיעות אחרונות" בגיבוי השלישייה אשכנזי־דיסקין־דגן קרסה זה מכבר. איש עדיין לא אמר את ה"סליחה, טעיתי" המתבקשת. איש כמובן גם לא יגיד.
* * *
אין סיכוי שמישהו מהם יודה בטעותו, בעיקר משום שחלק מהתקשורת הישראלית שקוע עד צוואר במדמנה הזו.
אלא שמדובר כנראה רק בקצה הקרחון. חלק מחומרי החקירה חוסים בצו איסור פרסום, שספק אם אפשר להצדיקו בסיבות ביטחוניות. הטיעון הביטחוני היחיד שאפשר להשמיע כדי למנוע מהציבור לדעת על המזימות שנרקמו בלשכת הרמטכ"ל, הוא שאם אויבינו יידעו איזו רמה של דיונים נערכו שם, ההרתעה של צה"ל עלולה לרדת.
אין שום נימוק אחר.
לפיכך אם המדינה לא מתכוונת לטעון זאת, עליה לפנות בעצמה לבית המשפט ולבקש לחשוף בפני הציבור את ההקלטות הנוגעות לפרשת אשכנזי. אם מערכת התביעה לא תעשה זאת בעצמה, היא עלולה להתבזות כאשר יתברר בעתיד - ולא יהיה אפשר למנוע את הגילויים הללו בהמשך - על מה ועל מי היא הגנה.
האם לא מן הראוי שהעובדות ייחשפו?
תוך כדי כך הפיץ רביב דרוקר, ערוץ 10, גירסה חדשה, שלפיה פרשת אשכנזי היא ספין של ראש הממשלה נתניהו, שהשתמש ב"ישראל היום" כדי להשתלח באשכנזי שעמד להתמודד מולו.
קשה להתמודד עם האווילות הזו, שעולה גם על הפטפוטים הרגילים אצל דרוקר. לפי התזה של דרוקר, כנראה "ישראל היום" הוא שחיבר את המסמך שהוצג בערוץ 2 כאותנטי ובתוך דקות התגלה כמזויף; הוא שחתר תחת שר הביטחון; אנשי "ישראל היום" הם שהחליפו יותר מאלף מסרונים עם רונית אשכנזי, אשתו של; ו"ישראל היום" הוא ששלח את מי ששלח כדי לתעד מצבים אינטימיים של אלוף בצה"ל, שלא אהב את הרעיונות של אשכנזי.
* * *
ובכן, "ישראל היום" לא עשה שום דבר מהנ"ל; יש פרשה, יש אחראים לה, ולכן היא נחקרת.
במשך תקופה ארוכה היה "ישראל היום" - בעיקר בזכותו של דן מרגלית - כלי התקשורת הכמעט יחיד שהוביל בסיקור הפרשה הזו, ישר ולעניין. הרוב עמדו מהצד או שהגנו על מי שלא היו אמורים לזכות בהגנתם. עכשיו, כאשר מתברר שצדקנו, יש אנשים, כגון דרוקר, שצריכים להצדיק את המקום שבו הם עמדו. הם טעו, הם טועים, והם מטעים. למועד הזה הם אמורים לדעת את האמת, וזה אולי גם מסביר את תסכולם.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
