הרשות לא להירצח
ההסכמה לשחרר רוצחים בהנחה שהם לא יחזרו לרצוח, מזכירה שאלה שהופנתה לפני שנים רבות לרב של כפר תבור. וזה היה הסיפור: בערב ראש השנה נגנב השופר מבית הכנסת. הגבאים השיגו שופר חדש, אבל בבוקר היום הראשון של ראש השנה התייצב הגנב, בדואי מהאזור, בפתח בית הכנסת כשהוא אוחז בשופר והחל לנסות לתקוע בו. קבוצת מתפללים מיהרה אל הרב שישב ב"מזרח" ולא היה מודע למה שמתרחש בכניסה, ושאלה אותו מה לעשות.
הרב חשב רגע וענה: "אל תעשו דבר, אין סיכוי שמישהו שאינו יהודי יצליח לתקוע בשופר".
המתפללים חזרו לכיוון הדלת, שם המשיך הגנב לנסות לתקוע בשופר. הם עקבו אחר ניסיונותיו, ואז מיהרו לחזור אל הרב.
הרב הביט בהם ואמר: "עניתי לכם כבר, מי שאינו יהודי - לא יצליח לתקוע בשופר".
אחד מהקבוצה הביט ברב ושאל: "כיוון שהגנב אינו יהודי, הוא לא חייב להישמע לפסיקה של הרב. אז מה עושים אם הוא יצליח לתקוע"?
* * *
בג"ץ צודק: זכותה של הממשלה לשחרר רוצחים אם לפי תפיסתה זהו מהלך שבראייתה הכוללת יביא תועלת למדינה. ההחלטה נמצאת ללא ספק בתחום הסמכות שלה. נכון, מרגיז שרוצחים גזעניים נהפכים לגיבורים. מעצבן שעושים צחוק משלטון החוק. אבל שחרורם נמצא בתוך מתחם הסמכות של הממשלה. יתרה מזו, אם צריך לבחור בין בנייה בשומרון לבין שחרור מחבלים, ובכן, לטווח הארוך חשוב יותר לבנות.
גם ההפגנות של קרובי הנרצחים לא אמורות להכריע את הכף. בעיקר משום שקורבנות הטרור אינם העסק של בני המשפחה בלבד - אלא של כולנו.
אז מה הבעיה עם שחרור הרוצחים הגזענים?
הבעיה אחרת לגמרי. במקרה שלנו פירושו של המונח "שיחות שלום" הוא זה: "שיחות על התנאים שבהם פלשתינים יסכימו לא לרצוח יהודים". אם לא נגיע לשלום, הצד הערבי מבהיר בגלוי שבלי הסכם - יהיה טרור. ירצחו אותנו.
אבל זה לא הכל: שיחרור הרוצחים לא נועד כדי שהם יסכימו לא לרצוח אותנו, אלא בתמורה לכך שהם יסכימו לדבר איתנו על התנאים שבהם ירשו לנו לא להירצח.
מדינת ישראל קמה אחרי שנים שבהן יהודים היו צריכים לנהל משאים־ומתנים על התנאים שבהם יסכימו לא לרצוח אותם. מהמו"מ בחצי האי ערב עם מוחמד (שבסופו לא השאיר מהיהודים שריד), דרך האינקוויזיציה בספרד, ועד המו"מ בתקופת השואה על הצלת חלק קטן מיהודי הונגריה.
ישראל היתה אמורה להיות האנטיתזה: יהודים לא ינהלו עוד מו"מ על התנאים שבהם לא ירצחו אותם, ויהודים לא ישלמו כדי שיסכימו לדבר איתם על התנאים שבהם לא יירצחו.
וכך, לא מדובר על פגיעה במשפחות הקורבנות. הם נפלו כיהודים־ישראלים והם של כולנו. הבעיה היא אחרת: השחרור של הרוצחים מושך את השטיח תחת המדינה.
ואז, אחרי שזה קורה, אנחנו עומדים מופתעים בפעם המי־יודע־כמה מול החגיגות שעורכת הרשות הפלשתינית, שותפינו לתהליך השלום, לרוצחים מהמתועבים ביותר שהעולם ראה.
מה קרה? האם היינו אמורים להיות מופתעים?
"באו אל הרב וסיפרו לו, שראו את פלוני החשוב רוקד עם שיקצה ואוכל חזיר.
שלח הרב אחריו ואמר לו: 'תמה אני מאוד, כיצד הגעת לידי כיעור כזה'?
החזיר לו אותו חשוב:' רבי, אילו אכלתי שיקצה ורקדתי עם חזיר - היתה תמיהתך תמיהה. אבל עכשיו, שאכלתי חזיר ורקדתי עם שיקצה - מה תמיהה יש כאן"? (דרויאנוב, אלא מי?).
שמיעה טובה
על פי הפרסומים משלשום, הנשיא האמריקני אובאמה צותת בין השאר גם לאפיפיור. אולי זה מה שמסביר איך למרות שטרדות העולם כולו על כתפיו, נשיא ארה"ב ידוע כמי ששנתו טובה.
הבית הלבן הסביר שלשום כי האזנות הסתר למנהיגי העולם בוצעו כחלק מהמאמץ להגן על האמריקנים. זהו הסבר מפוקפק: איך ההאזנות למרקל שירתו את ההגנה על אזרחי ארה"ב מפני מתקפות טרור?
על טיבם של הסברים בעייתיים מסוג זה ניתן ללמוד מהמעשה המובא ב"מעשים שהיו בעירנו":
"כפרי אחד היו לו בביתו ארונות מלאים ספרים. פעם אחת נכנס אצלו אורח וראה: הכפרי מוציא מהארון שורה שלמה של ספרים ומניחם זה על גבי זה. עמד האורח ותמה: 'כמה גדול בתורה אדם זה, שזקוק לכל הספרים הללו בבת אחת'.
לסוף עלה הכפרי על ערימת הספרים, שלח ידו עד לראש הארון והוריד משם גבינה משובחת".
שעת רצון
ההסבר היחיד למלל הבלתי פוסק בכלי התקשורת בכל פעם שמזיזים את השעון ש"הרווחנו עוד שעת אור", הוא שעיתונאים מתעוררים בצהריים.
הוא ברלינאי
נתן זך, פעם הוא היה משורר, המליץ ב"ידיעות אחרונות" (אלא איפה) לצעירים לרדת מהארץ. הוא שכח לציין את היתרון הגדול ביותר של ירידה מהארץ: בחו"ל לא צריך לשמוע את נתן זך.
ובעניין מזג האוויר
מזג האוויר משתגע. החורף מתקשה להחליט אם הוא מגיע, פתאום חם, ומייד אחר כך - ברד.
אמנם נשיא המדינה שמעון פרס מציע תכופות לא ללמוד מההיסטוריה, אבל אין ספק שדברי ימיה של ממלכת טרנסילבניה יוצאים מן הכלל הזה.
וכך מסופר שם:
"היתה בצורת ולא ירדו גשמים. התייעץ דרקולה עם ראש המכשפים, מיכאל גלבמנסקו, וגלבמנסקו התייעץ עם המכשפות שקראו בקלפים, ולאחר כמה ימי דיונים הגיעו למסקנה שהאשמים הם גבר ואישה שאינם נשואים, הנוהגים לעשות ביחד במיסתרים מעשים שאינם ראויים. מייד נשלחו חיילי ם לרחבי הממלכה לחפש את זוג החוטאים. לאחר יומיים חזרה קבוצת לוחמים עם גבר ואישה שנמצאו במערה ועשו מה שעשו.
ישב דרקולה על הכיסא בטירה, ישבו לפניו המכשפים והמכשפות, וכולם קראו: 'לשפד אותם'!
דרקולה האזין להם, ולבסוף קם ממקומו ואמר בקול: 'לא להרוג, לשים אותם בכלא'!
שאל מיכאל גלבמנסקו: "מדוע לא לשפד"?
ענה דרקולה: "יכול להיות שבחורף הבא נצטרך אותם".
שאל גלבמנסקו: "בשביל מה"?
ענה דרקולה: "במקרה שיירדו יותר אצלנו מדי גשמים".
ועוד משהו
ג'רמי לוין נאלץ לעזוב שלא כדרך הטבע.
