שתי גירסאות למו"מ החשאי: בין "מבוי סתום" - ל"התקדמות"
כל עוד התקיימה לכידותה הפנימית, מנעה הממשלה הקודמת את דליפת הסודות על התנהלותה בסוגיית הגרעין האיראני. היה זרזיף של הדלפות, תדרוכים, מידע במשורה, ודבר לא הגיע לכדי הרכבת תמונה שלמה לציבור, עד להתבטאויות של מאיר דגן, יובל דיסקין וגבי אשכנזי. זה היה נוח לכולם.
התמונה חוזרת על עצמה באורח חלקי גם בחודש הרביעי למשא ומתן בין ישראל לבין הפלשתינים. בנימין נתניהו, ציפי לבני, משה (בוגי)
יעלון ועורך הדין יצחק מולכו מכירים את תמונת המצב על בוריה, ואחרים מחפשים דרכם בחשיכה עם מידע חלקי, בלתי משולב, מקרטע. לפיכך, איש אינו יודע אם הוא מחזיק בפרטי מידע מהותיים או נופל קורבן לתעמולה ולבלוני ניסוי של אחד הצדדים.
קביעה זו אינה מנותקת מן המבוכה הפוקדת את הממשלה בימים אלה. חלק מהמניעים להתנהלות הבלתי הולמת של שרים, סגניהם וח"כים מהבית היהודי ומהליכוד הם ביטוי לחוסר הוודאות המאפיין את התייחסותם למשא ומתן עם אבו מאזן. הם יודעים רק מה שנתניהו ויעלון מעוניינים לספר להם, ועל הגחמות שהן תעמולה מצידו הפלשתיני של המתרס.
שלשום התכנסה כדרכה סיעת הליכוד ביתנו. במה שנראה כדואט מתוזמן עם שר הביטחון - שניהם עוררו את הרושם כי המשא ומתן עם אבו מאזן לא יניב פירות. הפלשתינים לא יקבלו את תנאי הסף הבסיסיים ביותר שמציגה ישראל, וכביטוי השגור בעגה העברית - "מהתיש הזה לא ייצא חלב".
אילו קיבלו גורמי הקואליציה את התיאור שבפי נתניהו ויעלון כפשוטו, כי אז היתה הרגיעה חוזרת לשבטים המרכיבים את הקואליציה, וייתכן כי סוגיית שחרור האסירים היתה מגיעה אל קיצה בלי קולות רעש כה גדול עד כי שר הלך להפגין נגד ממשלתו מול כלא עופר. אך הימין חושש כי נתניהו ויעלון מרדימים אותו, ושומע ממקורות ממלכתיים בדרך־לא־דרך, שהמשא ומתן יותר ממשי ובעל סיכויים טובים יותר מכפי שהוא מוצג מן הצד הישראלי של המתרס.
במצבים רגילים אבו מאזן נוהג לפרסם תחזיות פסימיות כי הנה כלו כל הקיצין, אבל בשבוע האחרון דווקא הוא נזעק לומר בקולו כי יש התקדמות ולא הכל אבוד. הפגישה בין נתניהו לבין ג'ון קרי היתה מולידה התנגשות מילולית ומדינית אלמלא סברו האמריקנים כי יש להם חבל ישראלי להמשיך ולגשר על פני המשא ומתן. גם ההדלפה כי אבו מאזן ישקול לקבל בתנאים מסוימים את ההצעה להסדר ביניים המבוסס על הקמת פלשתין בלי גבולות קבועים - אך עם קביעת תאריך להסכם סופי - יוצרת רושם כי לא הכל דיבורים, או שיש על מה לדבר.
הגישוש בנתוני האי ודאות מקרין על הדם המורתח בפרשת שחרור האסירים הביטחוניים. אך זו התוצאה, לא הסיבה. כפי שכתב בעניין שונה לגמרי ארתור קסטלר - "אפילה בצהריים".
