אחרי ההחלטה: לתמוך או להתפטר

אני מאמין לרה"מ, מר בנימין נתניהו, כי ההחלטה של שחרור האסירים היתה מההחלטות הקשות שקיבל במסגרת תפקידו. אין ספק כי החלטה על שחרור רוצחים צמאי דם, חסרי צלם אנוש, עומדת בסתירה לאמונות בסיסיות בדבר מוסר, צדק וערכים יהודיים. אותם רוצחים הם שליחי החברה שבה הם חיים, ונחשבים גיבורים לאומיים גם בעיני אלה שאיתם אנו מנהלים מו"מ כבר שנים ללא הצלחה ממשית. אין שר, משמאל ומימין, שידיו לא רעדו בחוסר נחת ובכאב אמיתי כשהתקיימה ההצבעה על שחרור הרוצחים. קורבנות הטרור שלהם מצויים בלב כולנו, ומזכירים בכל יום את מחיר הרצון לחיות כבני חורין בארצנו.

סוקרטס, מגדולי הפילוסופים, הדריך אותנו לפני שנים רבות כי בדילמות מוסריות יש לקבל את ההכרעה על פי התבונה, במנותק מהרגש ומדעת הקהל. בסוגיית שחרור האסירים הלכי הרוח בציבור ברורים - אולם תפקיד ההנהגה לראות את התמונה הכוללת, לשקול את השיקולים ארוכי הטווח של החברה ולהתמקד בטובתה, שהרי לכך נבחרו. איני יודע מה היו שיקולי השרים בקבלת ההחלטה הלא פופולרית, אך אין לי ספק כי בעיתוי הנכון נבין ונדע. בוודאות מוחלטת, לא הזכות לנהל משא ומתן עם אבו מאזן, ממשיך דרכו של ערפאת, עמדה ביסוד ההחלטה.

במדינה דמוקרטית חל עיקרון אחריות משותפת של כל שרי הממשלה, כך נקבע בסעיף 4 לחוק יסוד: הממשלה. עד שמתקבלת החלטה כל שר יכול לומר את אשר על ליבו. אך מרגע שההחלטה התקבלה, יש לשרים שתי אפשרויות בלבד: לתמוך בהחלטת הממשלה או להתפטר. אין דרך שלישית.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!