התיחמונים יצאו מהאופנה

בשלב מסוים משה ליאון אולי ישאל את עצמו למה הירושלמים לא רצו אותו. גם ניצן הורביץ יציג לעצמו מן הסתם את השאלה, איך קרה שהתל־אביבים העדיפו את חולדאי. לא בטוח, אבל אולי, מי יודע, גם אריה דרעי ואביגדור ליברמן ישאלו את עצמם איך קרה שתושבי הבירה לא התנפלו על המתנה הנאה שהשניים שיגרו להם.

כל אלה וגם מועמדים מאוכזבים אחרים, ראוי שיעיינו בספר "אוהל יעקב", שכתב ר' יעקב קרנץ, המוכר יותר בכינויו "המגיד מדובנה". הוא חי במאה ה־18 והיה בקשר קרוב עם הגאון מווילנה. ספרו "אוהל יעקב" כולל משלים ומחשבות על פרשיות השבוע.

בפתיחה לספר ויקרא, מספר "המגיד" על אחת מפגישותיו עם הגאון. הוא היה מותש, עייף ורעב מתלאות הדרך כאשר נכנס לבית הגאון, שמייד אמר לו: "אולי תוכל לספר לי משל נאה"?

"ענה לו המגיד כך: 'משל לעני שקנה עז והביאהּ לביתו. התחילה אשתו חולבת את העז ולא מצאה בעטינה כלום. ליגלגה על בעלה ואמרה לו: ברייה זו דומה לעז ואינה עז: חלב אין לה'.

השיב בעלה: 'ברייה זו, עז ממש היא ויש לה חלב. אלא זה עתה באה מן הדרך עייפה ורעבה וצמאה. האכילי והשקי אותה תחילה, תני לה מנוחה לילה אחד - ואז תראי שעטיניה מלאים חלב'".

בהמתנה־1

בצפון תל אביב ובמערכת "הארץ" מחכים עדיין לקולות הברלינאים.

המומחים שהכזיבו

הפרשנים התחרו בתיאור התחכום של שני הקומבינטורים, המומחים הכי גדולים לתחמונים פוליטיים שהגו את התרגיל הכי מבריק שניתן היה להמציא - לחבר את העולים מרוסיה עם החרדים. שחצרות אדמו"רים יתחברו עם מי שתשדירי הבחירות של ש"ס תיארו כמתגיירים בפקס. שני מנהיגים של מפלגות עדתיות לא האמינו שהישראלים כבר לא קונים את הסחורה העבשה הזו.

כרזה שהופצה בציבור החרדי בקריאה להצביע עבור משה ליאון איימה שברקת מכין "גטאות לחרדים", ואם ייבחר, יפתחו להם מתחת לבית "חנויות לממכר דבר אחר" (בשר חזיר). במקביל הופצה כרזה בקרב יוצאי מדינות חבר העמים, והיא איימה שברקת יסגור את חנויות המזון הלא־כשר.

דרעי וליברמן האמינו שזה יעבוד. הפרשנים פערו עיניים מעריצות. דרעי לא המתין לסוף ה"שבעה" על הרב עובדיה כדי לפרסם שזו היתה צוואתו. הכרוזים הבטיחו שמרן מציץ לתוך כל קלפי כדי לבדוק איך מצביעים. בלי בושה, בלי לשים גבול לטימטום.

הפרשנים המשיכו להתפעל. במיוחד קנה אותם הרעיון של אריה דרעי, שהברית עם ליברמן תאפשר לו להפיל את הממשלה שהשאירה אותו בחוץ.

ואז הגיע הרב עובדיה למרומים, ושם, משוחרר מאימת עסקני ש"ס, הוציא אצבע משולשת לאריה דרעי ולקומבינות שלו עם אביגדור ליברמן. נראה ששם, למעלה, הוא מרגיש שאינו מחוייב יותר לדרעי, והשאיר אותו, אם להשתמש בביטוי המקובל, בלי המכנסיים.

או כפי שניתן ללמוד מאירוע המתועד בספר דברי הימים של ממלכת טרנסילבניה:

"יום אחד יצא מיכאל גלבמנסקו, הממונה על מרכבתו של דרקולה, לרחוץ בנהר מורש. אחרי שעה חזר משם עירום כביום היוולדו.

הביטה בו אשתו בזעם ושאגה: 'היכן בגדיך'?

ענה מיכאל: 'הגיע לנהר עוד מישהו, ובטעות הוא לבש את הבגדים שלי במקום את שלו'.

התפלאה האישה: 'אם כך, איפה הבגדים שלו'?

הסביר מיכאל: 'הוא התבלבל עד כדי כך שהוא שכח להשאיר את בגדיו'".

בהמתנה־2

בבני ברק ובאלעד עדיין ממתינים לקולות החיילים. סתאאאם.

תנועת יש גבול

למרות אחוז הצבעה נמוך, ירושלים נתנה השבוע תקווה שגם לתחמונים יש גבול. המצביעים שלמרבה הצער לא נשמעו לפרשנים, שלחו את שני ה"קוסמים" הביתה. את אריה דרעי, עבריין מורשע, שבשם ההבטחה שיביא 17 מנדטים לש"ס זרקו את אלי ישי, ואת אביגדור ליברמן, שהבטיח שהאיחוד בין ישראל ביתנו לליכוד יביא 45 מנדטים.

מה שכמובן לא יפריע לשניים הללו להגיע בעוד חודש עם תוכנית לארגון מחדש של כל המערכת הפוליטית. שוב הפרשנים יתפעמו מהתחכום, ושוב יהגגו שמדובר בשני הגאונים של הפוליטיקה הישראלית, שמסובבים את כולנו על האצבע - ושוב השניים יתרסקו על הקרשים פעם נוספת. רבותיי ההיסטוריה חוזרת.

כאן ראוי להביא, כשירות לצמד דרעי־ליברמן שניסה לכבוש את ירושלים תוך צפצוף ארוך על הרוב הציוני בעיר - החילונים והדתיים־לאומיים - את המעשה הבא.

איש אחד תעה במדבר כמה ימים. עלה וירד על דיונות בחום אימים, ללא מחסה מהשמש, ובלי מים.

לפתע, באמצע שום־מקום, ראה דוכן מהודר ומאחוריו יהודי עומד ומוכר עניבות משי.

האיש ניגש אל היהודי והתחנן: "מים, מים".

היהודי אמר לו במבטא מזרח־אירופי: "אין לי מים, אבל אולי תרצה לקנות עניבה"?

האיש קילל: "יהודי מסריח, בשביל מה אני צריך פה עניבה? מים אני רוצה".

היהודי ניסה בכל זאת לשדל את האיש לקנות עניבה, וחטף בתגובה קללות גסות יותר.

אמר היהודי: "למרות שקיללת אותי, אסביר לך איפה יש מים. אתה רואה את הדיונה ההיא"? - אמר והצביע לעבר האופק - "לך בכיוון שלה כ־20 ק"מ, ותמצא מסעדה שבה יש מים קרים".

האיש השמיע עוד קללות ויצא לדרך. אחרי שתי יממות חזר בזחילה אל היהודי, כמעט גוסס, ובקושי רב אמר בגרון ניחר: "אח שלך, הבעלים של המסעדה, לא מכניס לתוכה אנשים בלי עניבה".

בהמתנה־3

בבת־ים ממתינים עדיין לקולות השופטים.

והעולם שותק

השבוע בגלי צה"ל יצא המגיש רזי ברקאי נגד החשיבות הגדולה מדי לטעמו שניתנת להכרעת הציבור. "המעמד הזה שאתה נותן לציבור", הפטיר בשאט נפש. ואכן, הרעיון שלפיו לכל מזרח־תיכוני מיוזע ולא מגולח עם ספר תהלים, נותנים קול שווה למגיש רדיו עם מבט מיוסר, בלתי נסבל.

האם הדמוקרטיה, על פי גל"צ, היא סכנה לדמוקרטיה?

בהמתנה־4

בצפת וביבנאל ממתינים לקולות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו