כמה פעמים קרה לכם שקראתם סטטוס מליצי וקלישאתי בפייסבוק, שמעתם מישהו מתחנף לבוס בעבודה או ראיתם גבר מנסה מתחיל עם בחורה, וכל מה שרציתם זה לפוצץ את הבלון שלו או שלה ולהגיב במשפט אחד פשוט: "חאלס, על מי אתה מחרטט?"
כי הרי בעצם האדם עצמו רק כותב בפועל את הדברים, אבל מי שעומדים מאחוריו ומכתיבים לו אותם הם משרד הפרסום שלו או חברת המיתוג שלו הפועלים מטעם עצמו. במציאות של היום הפכנו כולנו לחברת מיתוג של עצמנו.
בואו נודה - כולנו חוטאים בכך. אנחנו לא פועלים בחלל ריק, ויצירת תדמית היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. וכשהעניין מגיע לידוענים, המצב חמור עוד יותר. אתה שומע ולא מאמין, קורא ובאמת נבוך מהדברים. שוב, אסור להיות צבועים, זה חלק מהמשחק. אבל אם מנסים לרגע להתבונן בהכל מהצד, מתפשטת תחושה קשה של אי נוחות.
ורק בודדים שלא מסוגלים לשתוק. הם לוקים במה שנקרא חוש צדק מפותח. הם מפסידים מכך, והם מודעים לעניין. החברה שלנו מתוכנתת להסתכל עליהם במבט מוזר, השמור למשוגעים, למוזרים. מהר מהר, בואו נקטלג אותם, נרגיע את עצמנו בכך שאין סיבה להתייחס לדבריהם ברצינות. הרי לא יכול להיות שיש משהו בדבריהם.
כשעמיר בניון ישב בשבוע שעבר באולפן של דן שילון ושמע, בזה אחר זה, את חבורת הידוענים מגמגמת לגבי הרגלי עישון המריחואנה שלהם, לחץ הדם שלו טיפס לגבהים. דתי מדי, ימני מדי, משוגע מדי, אלים, וולגרי ועוד סופרלטיבים שליליים נדבקו אליו במהלך השנים. אין קל מזה. אבל אם יושבים ומקשיבים לו, אי אפשר שלא להסיר בפניו את הכובע.
האשמה היא לא בתוכנית או בשאלות ספציפיות: הפריים טיים שלנו מלטף אנשים, ממליך מלכים - רק אל תסטו בטעות מהדרך. אל תשנו מילה בתסריט שבעצם כתוב מראש. ואם כן מרשים לך לדבר אחרת, אז לעולם זה יקרה במסגרת ברורה. ראו ערך ישראל בונדק, יעקב בוזגלו, וכל משבצות ה"חריגים" של "האח הגדול". רוצה לדבר אחרת? אין בעיה, רק הבא בחשבון שתהיה עטוף בתמרור אזהרה ענק, דרך המוסיקה, העריכה או ההובלה לדבריך. עכשיו נראה אותך מצליח לשכנע מישהו.
שימו לב לתגובות שיצאו בעקבות המקרה: "חבל שעמיר בניון לא בא מפוקס", "האורחים הרגישו אי נוחות". בעצם התכוונו להגיד: "חבל שעמיר לא זוכר שהכל זה משחק, שאף אחד לא רוצה באמת לשמוע מה אתה חושב או מה באמת מפריע לך". עמיר בניון פשוט הפשיט את באי האולפן, פוצץ להם את הבלון הוורוד. וזה לא מתאים כמעט לאף אחד. כשבניון כתב את "בלוז לסלב המצוי", את "בחיאת" או את "אני אחיך", הם כמעט לא הושמעו, הוא ספג מכל עבר. כי מבחינת רבים עמיר בניון הוא הילד המעצבן בשכונה שלוקח את הכדור, בועט אותו רחוק לשדות וצועק: "אין משחק".
גם הילד הזה רוצה לשחק. הוא רוצה להיות חלק. יש בו אפילו את זיק הנאיביות שבאמת מאמין שהפעם זה יהיה אחרת. אבל אז המציאות נותנת לו סטירה, והוא מייד מחזיר לה אחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו