מתקדמים במקום

שיחות הגרעין בין איראן למעצמות, שהתחדשו בז'נבה באוקטובר 2009, רק הוסיפו חותמות בדרכוניהם של המשתתפים. בארבע השנים האחרונות זכו נציגי איראן והמערב להכיר טוב יותר את ז'נבה, איסטנבול, בגדד, מוסקבה ואלמטי, ובמקום לעמול על פירוק פרויקט הגרעין האיראני למטרות צבאיות, הפכו השיחות להיות "טיולי גרעין". העיקר שנרשמה התקדמות. בפרויקט הגרעין האיראני, כמובן.

חלק מהשיחות הפכו לפארסה (איסטנבול), ואילו השיחות האחרונות בקזחסטן הפכו כבר חסרות תכלית. הסיקור הבינלאומי הצטמצם והלך.

אלא שבינתיים, חסן רוחאני נבחר ביוני באיראן לנשיא, וברק אובאמה אפילו שוחח עימו בשיחת טלפון היסטורית בשולי העצרת. לזאת יש להוסיף גם את הסנקציות החריפות, בעלות ההשפעה הקשה על הכלכלה והחברה האיראנית, כדי להבין איך פתאום חדרה רוח חיים לגווייה הזו שנקראה שיחות.

מחר, שוב בז'נבה, מתחדשות השיחות, והעולם מאמין או לפחות בוחר להאמין שהפעם זה יצליח - פחות בגלל מהות, יותר בגלל חיוך. איראן, בעידן רוחאני, תגיע לשווייץ עם הרבה מאוד חיוכים, ואפילו עם תוכנית ברורה ולוח זמנים. זה הקו החדש של הרפובליקה האיסלאמית. במהלך השיחות נבחין באסטרטגיה החדשה של חסן רוחאני: הדרך לפצצה מלאה כוונות טובות.

אבל יש גבול עד כמה רחוק איראן מסוגלת ללכת גם בעידן הכאילו־חדש. סגן שר החוץ האיראני הסביר אתמול כי איראן לא תסכים להוצאת האורניום המועשר שצברה משטחה מאחר שזה "קו אדום עבור איראן". לאיראן יש קו אדום? נראה שהיא עדיין לא על הברכיים. הסנקציות אולי קשות, אבל איראן שיודעת לקרוא את המפה מגיעה לשווייץ בעמדה של שווה בין גדולים. במילים אחרות, עוד לפני תחילת השיחות איראן מבהירה כי היא אינה מתכוונת להתפשר על העשרת אורניום בשטחה, לא תסכים להוציא מחוץ לאיראן את האורניום שצברה, אינה מוכנה לסגור את מתקן ההעשרה התת־קרקעי שלה בפורדו, ואינה מוכנה להפסיק את בניית הכור שלה באראק, שאמור להיכנס לשימוש בסוף 2014. וכל זה, כמובן, למטרות אזרחיות.

אלמלא האיראנים היו שקופים כל כך, יכול להיות שגם אנחנו היינו רוצים להאמין שמז'נבה המשלחות ייצאו עם קצת יותר משוקולד ואולי גם עם שעונים.