עוד סמל ישראלי שנסדק

הכלכלה גוברת, זו דרכו של עולם. החוק השולט בעשור השני למאה ה־21 הוא עדיין ההיצע והביקוש, והתמחיר. המשקיעים בבורסות שמעו כי 5,000 עובדים יפוטרו מחברת טבע, ובהם כמה מאות ישראלים, והקפיצו את מחיר המניה. בלשון ארכאית נהגו לחרוז כי "אחד זוכה ואחד בוכה". גם זה תקף עדיין.

נכון שיש היגיון בפיטורים. תרופת הקופקסון ששימשה פרה חולבת של החברה עתידה לפנות את מקומה ולהצטנף בפינת הזירה הכלכלית. לפי שעה לא נמצא לה תחליף. ספק אם יימצא בעתיד. כל כלכלן מתחיל יסביר בתבונה כי אם לא יפטרו עתה כמה מאות ייאלצו לעשות כן במספרים גדולים יותר בעתיד הקרוב. נראה כי גם ההסתדרות ערה למצב הקשה שאליו נקלעה טבע, ולא ברור אם תלחץ על ההנהלה החדשה לצמצם את המהלך או תשלים עימו תוך תיקונים קלי ערך, ובהסכמה.

גם צריך להודות כי העובדים שעלולים לאבד את פרנסתם לא הופתעו. כבר כמה שנים שמומחים לשוק ההון מנבאים כי כך יקרה בעתיד הנראה לעין, וכך חדלה המניה הפופולרית ביותר בישראל להיות חלק מהגאווה הלאומית.

בשל אותה גאווה המהולה בהנחה כי מניית טבע מבטיחה את ערך החסכונות של המחזיקים בה, היא נפוצה במשך שנים בקרב בעלי הכנסות בינוניות. העובדים ידעו והמשקיעים העריכו, ובכל זאת טבע היתה מין אייקון. במרוצת המפעל הציוני היו מיזמים כלכליים שנחשבו לאמידים בכל מצב, הקיבוצים וסולל בונה ואגד, ובמשק הפרטי בנק דיסקונט ולודז'יה וטבע. כולם קרסו או שינו מבנה.

הפיטורים בטבע, חרף עליית מחיר המניה, הם נושא צורב למובטלים החדשים וחרדה מסוימת לציבור הרחב. הם נתפסים כרעש אדמה המזעזע ואפילו מקעקע מה שהציבור ראה כמסד יציב ומוגן, ולכך נוספה התחושה המוכרת כי מכירת החברה לזרים מוחקת את צבעי הכחול־לבן שליוו אותה באורח רגשי והיו חלק מן הביטחון האישי של העובדים. אין זה בהכרח נכון. ייתכן כי גם אילו הבעלים הישראלים האגדיים החזיקו עדיין בחברה הם היו נוקטים צעדים דומים. אבל בהיעדרם נוח להאמין שלא כן. מה גם שהמשבר מעורר תהייה כמה זמן תהיה טבע בעלת כתובת בפתח תקווה, ולא באיזו פינה בארה"ב.

ההבנה שנוצרה מציאות חדשה אינה מפחיתה מן הצער. גם לא מן הדאגה שמא הפיטורים לא יועילו, ויידרש גל נוסף. יש מין רצון לזעוק (גם אם זו אשליה) - אלי הורוביץ - אייכה?