אף אחד לא קם

במסכת גיטין יש עיסוק נרחב בחורבן ירושלים. אחד הסיפורים מובא בשמו של רבי יוחנן: "על קמצא ובר קמצא - חרבה ירושלים".

וזה הסיפור בקצרה למי שאינו זוכר: עשיר מירושלים ערך סעודה גדולה, ושלח את משרתו להזמין את חברו, יהודי בשם קמצא. אלא שהמשרת טעה והזמין אדם בעל שם דומה, בר קמצא, שדווקא נמנה עם אלה שאותו עשיר שנא. בר קמצא הופתע, אבל חשב שייתכן שאותו עשיר מבקש להתפייס. לכן הגיע לסעודה, שאליה הוזמנו גם הרבנים החשובים באותה עת.

הופעתו של בר קמצא בסעודה הרגיזה את העשיר, והוא ניסה לגרשו. בר קמצא הציע לשלם עבור הסעודה כדי לחסוך מעצמו את הבושה. אבל המארח סירב. בר קמצא גורש לעיני כולם.

זו היתה השפלה נוראה. בר קמצא נפגע מכך שחכמי ישראל ראו כיצד עולבים בו - ושתקו. הוא החליט לנקום ביהודים והלשין לקיסר כי היהודים מורדים בו. כהוכחה הציע לתרום עגל כדי להקריבו בבית המקדש. הקיסר הסכים ובר קמצא הטיל מום בבהמה, שפסל אותה לקורבן. הדבר סיפק לקיסר את ההוכחה שהיהודים מורדים.

יש המשך אבל נעצור כאן. הלקח קשור לתוצאות הנוראות של הלבנת פנים ברבים, ולחובתם של חכמי ישראל לא לשבת בשקט כאשר מול עיניהם משפילים אדם. כאן ראוי להוסיף כי בתפיסת העולם של היהדות השפלה דומה לרצח: "כל המלבין פני חברו ברבים - כאילו שופך דמים".

* * *

לפני כמה שבועות, בטקס הכתרתו של הראשון לציון, עלב אחד הנוכחים, שלום כהן, מבכירי מועצת חכמי ש"ס, באחד היושבים לצידו, הרב אלי בן־דהן, שהוא סגן שר הדתות. מול הנוכחים, בפומבי, הישווה כהן את בן־דהן לתוכנו של סיר לילה, בשל היותו חובש כיפה סרוגה. בין הנוכחים היו רבנים חשובים, כולל המנוח, הרב עובדיה יוסף (שכבר היה חולה מאוד), בנו שהוא כעת הרב הראשי לישראל, ועוד רבנים חשובים, ולצידם גם אישים בולטים, כמו אריה דרעי. כולם ראו ושמעו - ושתקו.

עד עתה לא נשמע ציוץ שמשהו היה לא בסדר. אולי כי כבר התרגלנו לשפת הביבים של כמה ממנהיגי ש"ס. ואולי – וזה סביר יותר – כי הנוכחים הניחו שלא כדאי להסתכסך עם מי שהשמיע את הדברים, הנחשב למועמד להפוך לראש מועצת חכמי ש"ס בעתיד.

הרב בן־דהן, אגב, לא רק שלא ענה, אלא אף פירסם דברי צער אחרי פטירתו של הרב עובדיה. בלוויה תקפו אותו. גם בשבעה. הוא שוב שתק. אני לא יודע אם הדבר הוסיף לו כבוד, ברוח דברי חז"ל על "הנעלבים ואינם עולבים". בין השאר כי לא בטוח שהכבוד שעליו מחל היה שלו.

אלמנתו של האלמן

בערוץ טלוויזיה הסבירו במהלך השידורים מהלוויה שהרב יוסף "ייטמן ליד אלמנתו". מה שמזכיר את הפרשה שעליה סיפר ר' אלתר דרויאנוב:

"אחד נכנס לבית הכנסת וביקש מהגבאי שיקראוהו לתורה: נס נעשה לו, והוא חייב לברך ברכת הגומל. עשה הגבאי רצונו; עלה בעל הנס ובירך. לאחר שירד אמרו לו: מה נס נעשה לך?

השיב בעל הנס: לפני כמה שנים כשהייתי רווק, שידכו לי פלונית בת פלוני. סירב אבא עליו השלום והיא נישאה לאחר.

תמה הציבור: והנס שבירכת עליו, היכן הוא?

החזיר בעל הנס: אתמול היא נתאלמנה".

הדיווח על "ייטמן ליד אלמנתו" לא היה הרגע המביך היחיד. כתב אחר ציטט מודעת אבל שהופיע בה הביטוי "פוסק הדור", אלא שהוא ביטא את המילה "הדור" עם שורוק ב־ו', כלומר, "פוסק מפואר".

אי הבנות מהסוג הזה עלולות להביא לאירועים מביכים. אדם שאיננו עוד איתנו אבל פעם היה מוכר לכל ישראלי, סיפר פעם כיצד רצה לחזור בתשובה.

הגיע ערב יום הכיפורים והוא התלבט בינו לבין עצמו. רגע לפני "כל נדרי" החליט ללכת לבית הכנסת. הבעיה היתה שכחילוני מוחלט לא היה לו שום מחזור תפילה. לפיכך דפק בדלת של שכנתו, שהיתה אישה מסורתית. היא פתחה לו והוא שאל: "סליחה, יש לך מחזור"?

השכנה צרחה עליו: "מופרע, סקס מניאק", והטיחה בו סטירה שהעיפה אותו מכל המדרגות.

"וככה לא חזרתי בתשובה", אמר בעצב.

מי אחראי?

כיוון שתנועת ש"ס היא בין השאר יציר כפיו של הרב עובדיה יוסף, ראוי לעשות מאזן. השורה התחתונה היא שמדובר בכישלון מהדהד.

בבחירות האחרונות קבלו ראשי ש"ס שוב על קיפוחם של יוצאי ארצות המזרח. אלא שב־30 השנים האחרונות ש"ס ישבה בממשלה יותר מכל מפלגה אחרת, כך שהיא האחראית העיקרית למצב שעליו היא מתלוננת. כיוון שכך, בכל מה שקשור לפתרון הבעיות הללו – ש"ס היא הגורם הכי מיותר.

כדי להדגים את העיקרון הזה, ראוי ללכת לספר ההיסטוריה הרשמי של ממלכת טרנסילבניה:

"יום אחד הוזמן עוזרו של דרקולה, ד"ר לֶסֶת, לטקס בעיר טארגו־מורש. הוא לקח עימו את העגלון המלכותי, אישתָבָן בָרבָש, והשניים יצאו לדרך. אבל עוד לפני שיצאו הבהיר העגלון לד"ר לֶסֶת: 'כאשר נהיה בעלייה, נלך לצד העגלה ברגל, בגלל צער בעלי חיים. בירידה – נלך לצד העגלה מחשש שהיא תידרדר. וכאשר נעבור במישור – נלך ברגל כי ההליכה טובה לבריאות'.

עשה ד"ר לסת כפי שנאמר לו והלך ברגל לצידו של העגלון לאורך כל הדרך ובחזרה. כשחזרו אמר ד"ר לסת לעגלון: 'מילא אני הלכתי את כל הדרך, שהרי היה לי טקס. מילא שאתה הלכת, הרי אתה זקוק לפרנסה. אבל בשביל מה היו צריכים הסוסים לעשות את כל הדרך"?

ספירת מלאי

ההחלטה הראשונה של מועצת חכמי ש"ס ללא הרב עובדיה היתה קריאה להצביע בבחירות לעיריית ירושלים בעד משה ליאון. הנימוק העיקרי היה, משום ש"הוא בן עדתנו". ככה שאפשר לומר שש"ס בהחלט למדה משהו מהחרדים האשכנזים.

כך גם לגבי עניין אחר. אז לא היו 850 אלף בלוויה. גם לא חצי מזה. אבל האם ש"ס עשתה משהו שלא המציאו לפניה? אל "הפגנת המיליון" של המחאה החברתית הגיעו הרבה פחות. בהפגנת ה־400 אלף במלחמת לבנון הראשונה לא היו יכולים להיות יותר מ־80 אלף. גם כאן, ש"ס לא עשתה שום דבר שלא עשו לפניה.

ספירות המלאי הללו מזכירות אירוע מתולדות העם היהודי, שמסופר בספר "מעשים שהיו בעירנו":

"נכנס ר' מוישה ברמן הביתה ואמר לאשתו: 'נס גדול נעשה לי'.

אמרה לו האישה: 'וכי מה אירע לך'?

ענה ר' מוישה: 'בהיותי בשוק ניגש אלי אדם שאיני מכיר ושאל מה השעה. הוצאתי את שעוני מהכיס ועניתי לו: השעה אחת. מייד נתן לי האיש סטירה הגונה, נטל את שעוני – וברח'.

תמהה אשתו: 'והנס – מהו'?

החזיר לה ר' מוישה: 'שאותו ברנש לא שאל אותי בשעה שתים עשרה'".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו