לפני שבוע גילה עיתון "הארץ" נועזוּת עיתונאית מרנינה ופירסם בעמודיו הראשונים מחקר עדכני, שכאילו נלקח מחוברת טבע לתלמידים: הבונה, הביזון והעיט שבים לאירופה.
המילה נועזוּת אולי נשמעת מוגזמת. חיות אינן נוטות להגיש תביעות דיבה, ולא צריך אומץ בשביל לכתוב עליהן. אבל כלי תקשורת ישראלי, שמפנה מקום חדשותי לידיעה שאמורה להתפרסם רק במדינות משועממות, בהחלט נוקט מהלך עיתונאי נועז. לצד המידע המפורט על חמישים זני חיות שהיו על סף הכחדה וניצלו בזכות פעולות שימור ממוקדות, הוענק מקום נרחב גם לפורטרטים מצוירים של כמה מהיצורים המלבבים. לא רק שהברנטה לבנת הלחי וכלב הים האפור תפסו את מקומן של התמונות הרגילות, הם עוד נראו פוטוגניים לא פחות מרוחאני ומאובאמה.
אני יודעת שעורכי "הארץ" לא נתנו דעתם לתאריך פרסומה של הכתבה, אולם הם לא יכלו למצוא לה ימים מתאימים יותר מאשר סוף חודש תשרי. היהדות לא מרבה להתעסק בסוגיות אקולוגיות. המודעות לשימור הטבע היא תופעה חדשה, שהולכת ומתפתחת בשל אסונות שנגרמים על ידי הטכנולוגיה המודרנית. והנה, דווקא בסיומו של חודש התשובה והכפרה, אנחנו נקראים לצאת מתוך הבועה היהודית ולשאת את עינינו אל העולם שבו כולנו חיים.
בסוף החודש הכי יהודי בלוח השנה העברי, התרבות הכל כך לאומית שלנו משנה לזמן מה את נקודת המבט הרגילה שלה, ומזכירה לנו שקודם כל ולפני הכל, אנחנו חלק ממשפחת האדם.
אל תקלקלו את עולמי
חודש תשרי מוקדש לסידרה של חשבונות נפש: בראש השנה - חשבון נפש אישי, ביום הכיפורים - חשבון נפש דתי, בסוכות - חשבון נפש חברתי, בשמחת תורה - חשבון נפש תרבותי. ובשבוע האחרון של החודש, כשנדמה לנו שאפשר סוף סוף לשוב אל השיגרה הברוכה ולהפסיק לחטט ולהתחבט, נוחת עלינו חשבון נפש אקולוגי.
כמה טוב שאברהם אבינו מופיע רק בפרשה השלישית בתורה. בזכות זה קיבלנו לפני כן שתי פרשות תמימות שעוסקות בשימור הטבע. האתגר הסביבתי צועק אלינו כמעט מכל פסוק בפרשת בראשית (שקוראים בשמחת תורה) ובפרשת נח (שקוראים בשבת שאחרי).
פרשת בראשית מספרת על בריאת העולם בשני סיפורים שונים. לפי הסיפור הראשון, נבראנו כדי לנצל את העולם לצרכינו: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ. ואילו לפי הסיפור השני נבראנו כדי לשמור על העולם: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. התיאורים הסותרים הללו מציגים את המורכבות שמלווה את האנושות מאז היותה. אנחנו רוצים להשתמש בעולם ולבטא בו את מלוא כישרוננו ויצירתנו, אבל כוחנו ועוצם ידינו עלולים לגרום לו נזק בלתי הפיך, ואף להביא לכיליונו.
מדרש קדום של חז"ל אומר את הדברים במודעות ממש מודרנית, כאילו נוצר בהשראת סרטו של אל גור: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".
המדרש הזה מעניק מימד חדש לסיפור גן עדן. גירוש אדם וחוה אינו רק עונש מאלוהים, כפי שמקובל לפרש, כי אם גם תוצאה טבעית של זללנות בלתי מרוסנת. אנושות שמבזבזת את משאבי העולם ללא הבחנה, תישאר בסופו של דבר ללא גן עדן.
פרשת נח ממשיכה את הרעיון: בהתחלה נגרם לטבע נזק מצומצם יחסית. כבר אין גן עדן, אבל האדם עוד מצליח למצוא לו אמצעי מחיה. אולם כאשר ניצול המשאבים הבזבזני נמשך ללא שינוי, באה לעולם כליה.
זה לא הפירוש הרגיל. גם את סיפור המבול, כמו את סיפור גן עדן, נהוג להסביר בתור עונש מאלוהים, ולא כתוצאה מהרס העולם בידי האנושות. אולם את הפסוק הפותח: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס, בהחלט אפשר לקרוא גם כתיאור של חמסנות היתר של בני האדם, שהפרה את האיזון העדין בטבע, וגרמה למבול.
אבל האסון האקולוגי הנורא, שמתועד בתרבויות הקדומות בלא פחות ממאתיים יצירות ספרותיות, זוכה בתנ"ך שלנו לסיום די אופטימי: הניצולים המועטים דאגו להישרדותם של בעלי החיים, והבטיחו בכך את עתידו של העולם לאחר המבול.
חז"ל מתארים את המאמץ הרב שהשקיעו בני משפחת נח בהבאת החיות לתיבה ובטיפול בהן, ובכך אומרים לנו דבר פשוט מאוד: רק מי ששומרים על העולם זוכים לחיות בו.
שביתת נשק
בימינו המאמץ הזה נראה קשה מנשוא. ככל שהאזהרות ותסריטי האימה גוברים, גדל גם הייאוש ובעקבותיו חוסר המעש. הטבע נראה אבוד. לא נותר לנו אלא להרים ידיים.
לפני כחודשיים התייצבו בפתח ביתי בכפר סבא שני נציגים צעירים מטעם העירייה, והעניקו לי פח פלסטיק קטן בצבע חום עבור זבל אורגני. ההדרכה שלהם היתה ברורה בתכלית, ובכל זאת התקשיתי להתרכז בה. אני לא יכולה להפריד זבל. מילא בקבוקים ועיתונים, לזה כבר התרגלתי, אבל קליפות ביצים ושאריות אוכל הם יותר מדי בשבילי.
חלפו יומיים, רק יומיים, והמשימה שנראתה מעבר לכוחותיי, הפכה לשיגרה נינוחה. כך אומרים גם בני משפחתי ושכניי. כמה קל להפריד זבל, למה לא עשינו את זה עד עכשיו?
דוגמה קטנה, אני יודעת, אבל כל כך מעט נדרש מאיתנו, האנשים הפשוטים, כדי להעביר לילדינו בפחות נזק את העולם שקיבלנו מאבותינו. עוד ועוד מעשים קטנים שירסנו את הכוח שלנו בטבע.
סיפור המבול הפך את הקשת לסמל נצחי של שמירת העולם. הקשת הקמורה שברקיע מסמלת שביתת נשק, כמו קשת הפוכה של לוחמים. כפי שמסביר, למשל, הרמב"ן: וכן דרך הנלחמים להפוך את הקשת בידם כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם.
וזה בדיוק מה שאמור ללמד אותנו חשבון הנפש האקולוגי שבסוף חודש תשרי:
אנחנו מנהלים מלחמה עם הטבע. רק שלא ננצח...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו