בסוף הם יתעוררו, השאלה מתי

כיהודי וכישראלי לא קל לקרוא את מאמר המערכת של ה"ניו יורק טיימס" אתמול, שהגדיר את נאומו של בנימין נתניהו "תוקפני" והציג אותו באור שנוי במחלוקת. אחרי ככלות הכל, מה שנכתב בעיתון היוקרתי הזה זוכה לתהודה אדירה. הבעיה של ה"ניו יורק טיימס" היא שהוא לא רק מסרב ללמוד לקחים היסטוריים של אחרים, אלא גם שהוא מסרב ללמוד מהלקחים שלו עצמו מהעבר הקרוב. ואין כמו המקרה הצפון־קוריאני כדי להבין זאת: הרי העיתון הוא שכתב לאחר ההסכם עם צפון קוריאה ש"הדיפלומטיה עובדת". כעת הוא מוכרח לשאול אם אותה דיפלומטיה שוב עובדת, בדיוק כפי שעבדה עם מדינות שהכילו בתוכן אידיאולוגיות שהיוו סכנה הרסנית לעולם.

מנגד, עם הביקורת, אי אפשר להתכחש לעובדה שבמאמר עצמו נכתב כי "לנתניהו יש סיבות לגיטימיות להיות זהיר לנוכח הצעות האיראנים". כלומר, בתוך הביקורת מוטמעת לגיטימציה להגנה עצמית וזה מה שצריך להבין בין השורות.

מה שמעורר דאגה יותר מכל הוא שעמדת העיתון משקפת כיום את עמדת המערב העייף, זה שאינו מוכן להתמודד עם האתגרים המדיניים והצבאיים העומדים בפניו. ולא רק שאינו מוכן ללמוד את לקח מינכן מ־1938, אלא אפשר לזהות הדחקה של לקח צפון קוריאה מ־2005. רק במארס האחרון איים משטר הרשע הצפון־קוריאני במתקפה גרעינית על ארה"ב על רקע שיתוף הפעולה הצבאי עם דרום קוריאה, וזאת לאחר שביצע הונאה מבריקה. צריך לשים לב לעובדה שהאמריקנים העבירו אוכל וסיוע לעם הצפון־קוריאני הסובל, ולאחר כמה שנים איים הממשל הצפון־קוריאני "בתמורה" להשמיד את אלו שסייעו להם.

הנאום של נתניהו הכיל בתוכו עובדות ואמיתות שאינן ניתנות לערעור, כאלה שהמערב שומע אך אינו רוצה להפנים, שכן התנהגותם של מנהיגי המערב מכילה בתוכה דיסוננס קוגניטיבי. הווי אומר שהם נאלצים להתמודד עם סתירה ועם קונפליקט: מצד אחד, נתניהו חשף את האמת, אך מצד אחר, הם אינם מסוגלים להכיל אותה. על פרי הבאושים של דפוס הפעולה הזה ישלמו בסופו של דבר לא רק ישראל, אלא המערב כולו. מדוע? משום שהאידיאולוגיה של המשטר האיראני, בדיוק כפי שראש הממשלה חשף, אינה מסוגלת לנהוג בסובלנות כלפי אידיאולוגיות אחרות.

יותר מכך, צריך לשים לב לדבר הבא: נתניהו הזהיר מפני תוכנית הגרעין האיראנית עוד בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בנאומו בפני הקונגרס האמריקני ביולי 1996. התגובות שבהן נתקל היו תגובות צוננות. הוא חזר על כך כיו"ר אופוזיציה וכראש ממשלה בקדנציה השנייה שלו ועל אף הצוננין שבהם נתקל, הבין המערב כי איראן אכן חותרת לייצור נשק גרעיני והחל לנסות לפעול כנגד התופעה. כלומר, הוא פעל על פי תודעה מאוחרת. יש להניח שיקרה הדבר גם כאן. יש רק לקוות שזה לא יהיה מעט מדי ומאוחר מדי.

ככל שיחלוף לו הזמן, כך עשוי נתניהו למצוא את עצמו בשורה אחת עם ווינסטון צ'רצ'יל, ואם יפעל באיראן ויצליח הוא עשוי למצוא את עצמו בשורה אחת עם מנחם בגין. שהרי שניהם היו מנהיגים שפעלו בשעה שהמערב עמד מלכת - כל אחד בזמנו - הראשון מול אידיאולוגיית ההרס הנאצית והשני מול אידיאולוגיית ההרס של סדאם חוסיין. כשם שכיום נתניהו עומד מול ביקורת ארסית, כך הם עמדו בעבר. הייחוד של שניהם היה שהם הבינו אידיאולוגיות הרסניות כפשוטן וללא מסננים. הם גם עמדו מעל לכל במה ואמרו זאת אף על פי שצוירו כמיליטריסטים.

גם צ'רצ'יל וגם בגין, להבדיל מבחינת סוג ההתמודדות, התעמתו צבאית עם הסכנות והובילו למה שהמערב סירב מלכתחילה להיות מובל. יש לקוות שהפעם לא נצטרך להשתמש באופציה הצבאית, שכן הנאום של נתניהו שימש אות אזהרה. לצערנו, לנוכח התנהגות המערב, זה עלול להיות בלתי נמנע.