ואולי יש סיכוי?

נאום נתניהו אמש באו"ם, אף שהיה מנומק היטב, לא התמודד עם השינויים שחלו בעשרת הימים האחרונים בזירה הבינלאומית. הוא לא נתן מענה לאפשרות, גם אם קלושה, לשינוי אסטרטגי באיראן. לצערי, בירושלים יודעים לפעול רק לפי קוד הפעלה אחד. מבחינת ממשלת ישראל אין כל משמעות ליחסים בינלאומיים. אין אינטרסים פנים־מדינתיים. האינטרס היחיד בזירה הבינלאומית נע סביב ישראל.

יובהר מייד - ישראל לא תוכל להשלים עם איראן גרעינית. בעניין הזה אין מחלוקת ביני לבין ראש הממשלה. אולם בשונה מראש הממשלה, אני חושב שתיתכן גם אפשרות אחרת. ייתכן שאיראן נבהלה מהאביב הערבי, שהלחץ הכלכלי כתוצאה מהסנקציות נותן את אותותיו ואפילו סתם שמוחמד רוחאני אכן שונה מאחמדינג'אד. מה שבטוח הוא שחוקי המשחק השתנו ושהעולם לא ממהר לעימות צבאי במזרח התיכון. עכשיו ישראל צריכה לפעול אחרת: להיות ערוכה לפעולה צבאית, אך גם להושיט יד להתקרבות לעולם הערבי.

אל לנו לשכוח שרק לפני חודש עשרות אלפי אנשים בילו את ההכנות לראש השנה בתורים אינסופיים בתחנות לחלוקת ערכות מגן. המזרח התיכון עמד במוקד משבר בינלאומי. חודש עבר, ופקחי או"ם מתחילים בפירוק סוריה מנשק גרעיני ואיראן מתקרבת למגעים מול המערב לעצירת תוכנית הגרעין. אפשר לראות גם את היתרונות ללא ירייה אחת. ייתכן שהתקדמנו בשתיים מהזירות האסטרטגיות המרכזיות שלנו.

40 שנים למלחמת יום הכיפורים, וחנויות הספרים התמלאו מחקרים על הפספוס ההיסטורי במגעים מול מצרים. מאז ישראל ענתה בכתף קרה לאינספור איתותים לשינוי בעולם הערבי. רק לפני שנתיים התעלמנו מעוד ניסיון להחיות את היוזמה הערבית. גם בזירה הפלשתינית נראה שישראל להוטה יתר על המידה לחשוף את ה"אין פרטנר", מאשר לקדם תהליך שימנע מדינה דו־לאומית. אולי הפעם ננסה להחליף את קוד ההפעלה.