נתניהו יציג את המלך העירום

לא פופולרי להיות הורס המסיבות. בטח לא בהווה, כשהימים הם ימי בון־טון. עדיף לשחות עם הזרם ולהיות מקובל. כך היה ב־1993 עם הסכמי אוסלו, כך גם היה ב־2011 עם "אביב העמים הערבי". עדיף לחשוב חיובי. ומי שחושב אחרת, עדיף לו לשבת בבית. נתניהו נמצא בבעיה: כמו ב־1993 וב־2011, גם הפעם הוא נתפס כ"הורס מסיבות". במקרה הראשון הוא נתפס כלא מאמין בשלום, ובפעם השנייה כלא מאמין בדמוקרטיה. העובדות, אגב, לא באמת חשובות - הבון־טון הוא העיקר.

אלא שבבית "הורס המסיבות" לא יכול להישאר. רה"מ מחויב להציג לעולם את משנתו, גם אם היא לא פופולרית. המשימה לא פשוטה מאחר שהוא יהיה צריך לחשוף באו"ם כי המלך (רוחאני) עירום. הבעיה היא שאף אחד לא רוצה להאמין בכך - גם אם זה נכון. מצד שני רה"מ יכול לזקוף לעצמו שאיראן בכלל בכותרות.

נתניהו גם יצא לארה"ב אחרי שנשיא איראן כבר שב הביתה, אחרי קמפיין יחסי ציבור מוצלח. בכלל, הרושם הוא כי בשבוע הראשון לא היתה בכלל עצרת כללית אלא פסטיבל הסרט הפרסי, שבו איראן היא לא עוד משתתפת בקטגוריית סרטי האימה (בעיבודו של אחמדינג'אד) אלא זוכה באוסקר על ביום של דרמה רומנטית, ששיאה שיחת טלפון.

כל זה היה יכול להיות באמת משעשע אלמלא דיברנו על איראן ועל פרויקט הגרעין. נהג מונית איראני, שלחם במלחמת איראן־עיראק, צוטט אתמול ב"וושינגטון פוסט" תוהה "כיצד מקריאות 'מוות לאמריקה' יתחילו האיראנים להתייחס לאמריקנים כאל שותפים?"

אלא שהבעיה אינה דווקא בעם האיראני, הבעיה היא דווקא המשטר. העם האיראני, לפחות חלק גדול ממנו היום, הוא הפתרון. רוב רובו של העם הזה אינו אנטי־אמריקני.

אובאמה היה צריך לזכור זאת באירועים האלימים של 2009, אחרי תרמית הבחירות ביוני באותה שנה, אבל הוא מלכתחילה בחר להמר על משטר האייתוללות. מהיום הראשון בתפקיד הוא קיווה להיות מי ששובר מחסומים. לאובאמה, שיחת הטלפון עם רוחאני היא ללא ספק היסטורית, ואולי גם מרגשת (אלמלא היה מדובר באיראנים), אבל היא תואמת את משנתו של הנשיא האמריקני.

לא בטוח שהיא גם תואמת את משנתם של האייתוללות. גם קודמיו של אובאמה יכלו להרים טלפון לנשיא איראן, ודאי אחרי פיגועי התאומים או המלחמה בעיראק, כאשר איראן ראתה כוחות מערביים סמוך לגבול ועשתה לאמריקה עיניים. אלא שהממשלים של אז לא בטחו באיראנים, בצדק.

מובן שהסנקציות המאוד פוגעות בכלכלה האיראנית עשו את שלהן. רוחאני הצליח בניו יורק גם לשנות את תדמית ארצו, גם להכתיב את הקצב והאירועים (לא ללחיצת יד, כן לשיחת טלפון) וגם לעמוד בהתחייבותו כלפי אוכלוסיית איראן אשר לה הבטיח להסיר את הסנקציות. וגם, במבצע לוליינות מרשים, הצליח לספק את רצונו של הבוס חמינאי, כאשר הבהיר כי איראן תמשיך בפרויקט ולא תפסיק להעשיר אורניום.

גם לנתניהו מצפה תרגיל לוליינות לא פשוט: הוא יהיה צריך לחשוף את פרצופה של איראן לעולם בלי לחשוף יותר מדי, כי המלחמה עדיין בעיצומה והאיום של פצצה גרעינית ממשי. מי שבאמת צריך לדעת את הדברים שנתניהו לא יהיה יכול להגיד - יודע אותם בעצמו. אבל הלוא כבר אמרנו כי בעידן של בון־טון - העובדות לא חשובות, אלא רק הצלילים.