"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

נתניהו יציג את המלך העירום

,עודכן

לא פופולרי להיות הורס המסיבות. בטח לא בהווה, כשהימים הם ימי בון־טון. עדיף לשחות עם הזרם ולהיות מקובל. כך היה ב־1993 עם הסכמי אוסלו, כך גם היה ב־2011 עם "אביב העמים הערבי". עדיף לחשוב חיובי. ומי שחושב אחרת, עדיף לו לשבת בבית. נתניהו נמצא בבעיה: כמו ב־1993 וב־2011, גם הפעם הוא נתפס כ"הורס מסיבות". במקרה הראשון הוא נתפס כלא מאמין בשלום, ובפעם השנייה כלא מאמין בדמוקרטיה. העובדות, אגב, לא באמת חשובות - הבון־טון הוא העיקר.

אלא שבבית "הורס המסיבות" לא יכול להישאר. רה"מ מחויב להציג לעולם את משנתו, גם אם היא לא פופולרית. המשימה לא פשוטה מאחר שהוא יהיה צריך לחשוף באו"ם כי המלך (רוחאני) עירום. הבעיה היא שאף אחד לא רוצה להאמין בכך - גם אם זה נכון. מצד שני רה"מ יכול לזקוף לעצמו שאיראן בכלל בכותרות.

נתניהו גם יצא לארה"ב אחרי שנשיא איראן כבר שב הביתה, אחרי קמפיין יחסי ציבור מוצלח. בכלל, הרושם הוא כי בשבוע הראשון לא היתה בכלל עצרת כללית אלא פסטיבל הסרט הפרסי, שבו איראן היא לא עוד משתתפת בקטגוריית סרטי האימה (בעיבודו של אחמדינג'אד) אלא זוכה באוסקר על ביום של דרמה רומנטית, ששיאה שיחת טלפון.

כל זה היה יכול להיות באמת משעשע אלמלא דיברנו על איראן ועל פרויקט הגרעין. נהג מונית איראני, שלחם במלחמת איראן־עיראק, צוטט אתמול ב"וושינגטון פוסט" תוהה "כיצד מקריאות 'מוות לאמריקה' יתחילו האיראנים להתייחס לאמריקנים כאל שותפים?"

אלא שהבעיה אינה דווקא בעם האיראני, הבעיה היא דווקא המשטר. העם האיראני, לפחות חלק גדול ממנו היום, הוא הפתרון. רוב רובו של העם הזה אינו אנטי־אמריקני.

אובאמה היה צריך לזכור זאת באירועים האלימים של 2009, אחרי תרמית הבחירות ביוני באותה שנה, אבל הוא מלכתחילה בחר להמר על משטר האייתוללות. מהיום הראשון בתפקיד הוא קיווה להיות מי ששובר מחסומים. לאובאמה, שיחת הטלפון עם רוחאני היא ללא ספק היסטורית, ואולי גם מרגשת (אלמלא היה מדובר באיראנים), אבל היא תואמת את משנתו של הנשיא האמריקני.

לא בטוח שהיא גם תואמת את משנתם של האייתוללות. גם קודמיו של אובאמה יכלו להרים טלפון לנשיא איראן, ודאי אחרי פיגועי התאומים או המלחמה בעיראק, כאשר איראן ראתה כוחות מערביים סמוך לגבול ועשתה לאמריקה עיניים. אלא שהממשלים של אז לא בטחו באיראנים, בצדק.

מובן שהסנקציות המאוד פוגעות בכלכלה האיראנית עשו את שלהן. רוחאני הצליח בניו יורק גם לשנות את תדמית ארצו, גם להכתיב את הקצב והאירועים (לא ללחיצת יד, כן לשיחת טלפון) וגם לעמוד בהתחייבותו כלפי אוכלוסיית איראן אשר לה הבטיח להסיר את הסנקציות. וגם, במבצע לוליינות מרשים, הצליח לספק את רצונו של הבוס חמינאי, כאשר הבהיר כי איראן תמשיך בפרויקט ולא תפסיק להעשיר אורניום.

גם לנתניהו מצפה תרגיל לוליינות לא פשוט: הוא יהיה צריך לחשוף את פרצופה של איראן לעולם בלי לחשוף יותר מדי, כי המלחמה עדיין בעיצומה והאיום של פצצה גרעינית ממשי. מי שבאמת צריך לדעת את הדברים שנתניהו לא יהיה יכול להגיד - יודע אותם בעצמו. אבל הלוא כבר אמרנו כי בעידן של בון־טון - העובדות לא חשובות, אלא רק הצלילים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

בועז ביסמוט

כיהן כעורך הראשי של "ישראל היום" מ-2017 ועד ינואר 2022. החל את דרכו העיתונאית ב-1983 בעיתון מעריב ככתב ספורט, ובתפקידי כתיבה ועריכה במדור הכלכלה. בהמשך שימש שליח מעריב בפריז. בשנים 2004-1990 היה שליח ידיעות אחרונות בפריז. ב-2008 הצטרף ל"ישראל היום", ושימש עורך חדשות החוץ ופרשן. במהלך השנים דיווח ממדינות רבות שעימן אין לישראל יחסים דיפלומטיים, ובהן איראן, סוריה, תוניסיה, לוב, תימן ועיראק. ב-1993 ביקר ברפובליקה האסלאמית של איראן, והיה לעיתונאי הישראלי הראשון שביקר במדינה מאז ההפיכה ב-1979. במהלך ביקורו בעיראק ב-2003, נעצר על ידי הכוחות האמריקניים בחשד לריגול, והוא הוחזק במעצר. כיהן כשגריר ישראל במאוריטניה בשנים 2008-2004. ב-2012 יצא ספרו "עובר כל גבול", העוסק בביקוריו במדינות מוסלמיות ובמפגשיו עם מנהיגיהן. בעל שני תוארי מוסמך מאוניברסיטת סורבון שבפריז. נשוי בשלישית ואב לארבעה. אוהד שרוף של ליברפול.

כדאילהכיר