תמו חגי תשרי ואיתם הסיכומים על השנה החולפת. השנה החדשה יוצאת לדרכה עם דף רישומים חלק. הרי אי אפשר לסכם את מה שטרם היה.
דווקא אפשר. אני לא נביאה, ובכל זאת אני מעיזה לדווח כבר עכשיו על כשלושים מעשי רצח מזוויעים שיתרחשו בשנת תשע"ד: כעשרה ילדים יירצחו על ידי אחד מהוריהם, בעיקר האבות, וכעשרים נשים על ידי בעליהן.
לא צריך להיות נביאה בשביל לדעת את המספרים הללו. כולנו יודעים אותם.
יודעים ומשלימים.
לא רק הרציחות צפויות מראש, אלא גם התגובות עליהן. תחילה יבוא ההלם, אחר כך תישמענה קריאות השבר, ולבסוף יגיע תורן של גניחות הייאוש: אוי, נורא, באמת נורא, אבל אירועים כאלה לא ניתן למנוע. כשאב רוצה לרצוח את ילדיו, שום צו מניעה לא יוכל לעצור בעדו. כשבעל מחליט להרוג את אשתו, שום הגנה משטרתית לא תעזור. ככה זה. אין מה לעשות!
חוקים בתחפושת
לאחר רצח הילדות הבדואיות כתבתי בשבחו של חוק עגלה ערופה, שנראה כמו טקס פגאני דוחה, אך מאחוריו עומדת התפיסה הכל כך מתקדמת שתובעת מהמנהיגים ליטול אחריות פומבית על מעשי פשע הנעשים במקומותיהם. החוק הזה משתייך לז'אנר של חוקים תנ"כיים, שאני קוראת להם "חוקים בתחפושת". מדובר בחוקים מתקדמים לתקופתם, שמתחפשים לחוקים שמרניים.
תחפושת היא דרך אפקטיבית לביצוע שינויים דתיים. מהפכנות דתית שמצהירה על מגמותיה בריש גלי נדונה בדרך כלל להוקעה גורפת. ציבור דתי הוא מטיבו ציבור שמרן. כדי להצליח לחולל בו שינוי צריך לגרום לו להאמין שלא מדובר בחידוש, אלא בחיזוק ערכי המסורת.
בעקבות הרצח הבלתי נתפס של יהב ועדן גור בידי אביהם, אני מבקשת להציע קריאה שונה לחוק אישה סוטה, שנחשב לאחד החוקים הכי פרימיטיביים בתנ"ך. אישה נחשדת בניאוף, רק נחשדת, וכבר גוררים אותה אל הכהן, פורעים את שערותיה, חושפים את שדיה, מבזים אותה לעיני אספסוף, ובסוף עוד משקים אותה במים מורעלים.
אבל כשקוראים את החוק ללא דעות קדומות וללא מדרשים, מתברר שחשיפת השדיים היא המצאה של חז"ל, ושבשום מקום לא כתוב שהאישה מתה. הנה התיאור הכי קשה שמופיע בחוק: וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ... אני לא יודעת מה זו בטן צבה וירכיים נופלות. אף אחד לא יודע. וזה בדיוק העניין. החוק אומר שאם האישה נאפה, המים יפגעו בה, בהחלט יפגעו בה, אלא שלא ברור איך. זה כל כך לא ברור, עד שספק רב אם הגבר המסכן יזכה לדעת אם הוא אכן בעל מקורנן, או שלחשדותיו אין שחר. אז למה שבעלים יטרחו בכלל לקחת את נשותיהם אל הכהן? שאלה טובה. ולכן החוק טורח לסיים את הטקס התיאטרלי בהבטחה חגיגית: וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ. שבעברית עכשווית זה נשמע בערך ככה: תירגע, מותק, עשית את מה שצריך, אם אשתך בגדה בך היא כבר תקבל את מה שמגיע לה, זו לא הבעיה שלך.
הסיום של החוק מבהיר את מה שהיה ברור כבר בתחילתו: חוק אישה סוטה לא נוצר כדי להתמודד עם הבעיה של נשים נואפות, כפי שהוא מעמיד פנים, אלא דווקא עם הבעיה של בעלים קנאים. קיראו את המילים הפותחות ושיפטו בעצמכם: אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.
ספרתי בקטע הקצר הזה לפחות עשר מילים שמתארות חשד וקנאה, ואף לא מילה אחת שמתארת ודאות. המשפט האחרון אומר זאת במפורש: עברה עליו רוח קנאה. הוא חושד, הוא מקנא, אבל הוא כמעט אף פעם לא יכול להיות בטוח.
רוח קנאה. כמה שהביטוי הזה מדויק. הקנאה הרומנטית והרכושנות המינית הן פצצות מתקתקות שעלולות להוביל למעשי נקמה מפלצתיים. קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה, אומר שיר השירים, ואלתרמן, שכנראה הכיר את הרגש ההרסני הזה מקרוב, כותב: אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ, תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.
האם חייבים להמתין עד שגברים קנאים יתבשלו בתופת נקמנותם וייצאו לפגוע בנשותיהם, ולעיתים אף בילדיהם? חוק אישה סוטה נחלץ לטפל בבעיה לפני שניצני החשד הופכים לסרטן ממאיר, ומורה לבעל הקנאי לא ליטול את החוק לידיו, אלא להעביר את הטיפול לידי הכהן. והכהן עושה טקס דתי. זה מה שכהנים יודעים לעשות. טקס לא נחמד, אין כל ספק בכך. האישה עומדת בשיער פרוע מול קהל צופים סקרן ונאלצת לשתות מים קדושים שעלולים להסב לה כאב בטן (בייחוד אם היא מרגישה אשמה...) אך בתמורה לכך הגבר שלה מקבל תרופת פלא נגד קנאה, שעוזרת לו להתגבר על תאוות הנקם ההרסנית שמקננת בו.
לא להסתפק בצו הרחקה
כל כך הרבה גברים בימינו בוערים בליבת הקנאה ובאש הנקמה והופכים למסוכנים. אולם כשהאישה מרגישה מאוימת ומבקשת עזרה, רשויות החוק מרימות ידיים בחוסר אונים. שהרי לא מענישים רק על סמך תחושות והשערות, וכל עוד אין הוכחה שהבעל באמת זומם לעשות משהו נורא, אסור לשלול את חירותו. לכל היותר מוציאים לו צו הרחקה, ובזה פחות או יותר מסתיים העניין.
אני לא קוראת ליישם בימינו את חוק אישה סוטה. בשביל להגן על נשים וילדים מפני בעלים ואבות שטופי נקם לא צריך להקים דוכנים של מים קדושים במרכזי הערים. המים הקדושים הם רק אמצעי, העיקר הוא הטיפול. החוק המתוחכם הזה מעמיד לרשות הגברים הקנאים מנגנון מקצועי שמאפשר להם לפרוק את קנאתם בדרכים לא אלימות.
חוק אישה סוטה מלמד אותנו לאתר את שורש הבעיה, ולא להסתפק רק בענישה.
כי ענישה, כל ענישה, תמיד נעשית כשכבר מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו