בסוף, הבשורה הגיעה גם לחיפה

1. מן הידועות היא שכל דבר מגיע לחיפה מתל אביב באיחור לא אופנתי. מבילויים ועד סלנג. לכן לא מפתיע שבחיפה עוד התהלכו זחוחים מתחילת העונה ולא הבינו עד כמה הצונאמי הצהוב מת"א הרסני. מה שמפתיע הוא שאריק בנאדו, אחד ששותה את הקפה שלו במתחם בזל בת"א, היה אמור לחוש את השינוי שחל בעיר שבה הפרצופים הצהובים, שבפעם האחרונה שבה התהלכו עם חזה נפוח מגאווה, בבתים שלנו היו רק ממירים אנלוגיים - פתאום נראים בכל מקום. אבל בחיפה לא שמעו על כך שם עוד משמיעים אינפקטד מאשרום במחציות של משחקים. אז עכשיו הם מבינים כנראה סופית למה בעשור הקרוב אסור להם להיעלב כשאומרים "מכבי" ומתכוונים לזו המקורית.

2. אולי בעדינות, ככה בלי שאף אחד שומע, שווה לכתוב מילה על יעקב שחר. ביקורת, לגיטימית. המקבילה של שמעון מזרחי מהענף הגוסס זוכה בחודשים האחרונים לליקוקים מכל הצדדים, כמי שיביא את הבשורה לכדורגל הישראלי. יכול להיות שזה נכון, אבל בביתו שלו העניינים, אעפס, הופכים את הקבוצה שלו לבלתי רלוונטית במאבק האליפות. סימפטית, הרבה אוהדים, כדורגל נעים לעין, אבל יוצאת גיבורה על שחקנים כמו עמאשה וגולסה. מחלקת הנוער היא התקווה האחרונה של המועדון, אבל עד אז איפה תהיה מכבי ת"א?

3. הליגה למעשה נגמרה כאשר למכבי ת"א אין באמת קונטרה מלבד היא עצמה. לפני שנתיים, כשמכבי ניצחה בדרבי האחרון של העונה, כתבתי כאן שהעשור הצהוב מתחיל. הפועל ת"א עוד גנבה דרבי בעונה שעברה (האחרון לשנים הקרובות?), אבל כל מי שחזה במכבי של שנות ה־70 ושנות ה־90 כבר היה יכול להריח לבד את העניין.

אם מקשיבים ממש חזק, אפשר לשמוע את אוהדי הפועל ת"א בעיר מזמזמים להם לפני דרבים את שיר הפרטיזנים של אופירה גלוסקא: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה / את אור היום הסתירו שמי העננה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו