ביממה של ידיעות מרות מכל רחבי הארץ ומאפריקה, תוצאות מדגם הבחירות בגרמניה הן משב רוח רענן ואופטימי. לפי הסטטיסטיקה, הגבירה אנגלה מרקל את כוחה, ואפשר כי לא תזדקק לקואליציה כדי להנהיג את גרמניה בתקופת כהונה שלישית. בכך היא מצטרפת לשניים מקודמיה, קונרד אדנאואר והלמוט קוהל.
הראשון החזיר את גרמניה המערבית למשפחת העמים, כשבע שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, ואף פתח את מסע הפיוס עם ישראל בעקבות השואה; והשני איחד את שתי הגרמניות במחיר כלכלי כבד. אדנאואר וקוהל בחרו בהיסטוריה וכופפו אליה את משקם הלאומי, והעתיד הוכיח כי צדקו.
מרקל הולכת בדרכם. היא בולמת את ההידרדרות האירופית למשבר כלכלי חסר תקדים, תוך כדי סיכון איחודה של היבשת. היא שנואת ליבן של המדינות העצלות. אך הצדק עימה. היא משקפת את הראייה הנכונה לטווח ארוך של האינטרס האירופי. בסדר העדיפויות שלה ובלוח הזמנים המנתב את מהלכיה, אין מקום לאומות חסרות אחריות. "אכול ושתה" שלהן הוא היפוך הגישה של גרמניה, שבה אין "משיכת יתר" מאז שנות ויימאר בין שתי מלחמות העולם.
מרקל נקייה מתככים, עד כמה שניתן לומר זאת על פוליטיקאים. כאשר עלתה ממשלת חמאס לשלטון, היא חדלה מהקצבת הכספים לפלשתינים. בלי "לא מן הנמנע ש" ובלי "צריך בדיקה" ושאר המילים המכובסות, שנועדו למנוע את מימון האיום הרשמי. להפך, היא חדלה והודיעה באילו תנאים תחזיר להזרים את הכספים, וחסל סדר ספקות.
מאז עלתה לשלטון ביקרה בישראל ארבע פעמים. היא גילתה רגישות אנושית למשמעות השואה לא רק בעבר, אלא גם בהשלכה על החיים בהווה. לכמה וכמה יהודים בישראל יש מה ללמוד ממנה. אפשר שההוויה הפרוטסטנטית, שבה התחנכה בבית אביה הכומר במזרח גרמניה, פיתחה את רגישותה של הדוקטור לכימיה לגורלו של העם היהודי.
היחסים נסקו בידידות שהתפתחה בינה לבין אהוד אולמרט. אז אירע שבמהלך ביקורו בגרמניה הגיעה למלונו מבעוד יום, סיכמה את העניינים שעמדו על הפרק, והישיבה הרשמית שלמחרת הפכה בפועל לטקס בלבד. יחסיה עם בנימין נתניהו שונים. הם היו קורקטיים, אך ידעו רגע של משבר. עתה הם בתקנם. אפשר לשפרם עוד ועוד. גם כדאי. מבחינת ישראל, אין תחליף למרקל באירופה. גם מבחינתה של אירופה עצמה. הישגה מבטא פגיעה בגלוחי הראש ובניהיליסטים. אחריות ויציבות הן עדיין סחורה העוברת לסוחר. אולי באמת הולכת ונוצקת "גרמניה אחרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו