עתיד אסד עוד לפניו

ביום רביעי שעבר, 11 בספטמבר, חגג בשאר אל־אסד את יום הולדתו ה־48. כל מי שהעריך לאורך שלוש השנים האחרונות כי בשאר מחוסל וכי נפילת משטרו היא עניין של זמן, התבדה זה מכבר. בשאר, כך מתברר, אינו מתכוון ללכת לשום מקום.

ההכרזה על הסכם ז'נבה בין ארה"ב לרוסיה בדבר פירוק הנשק הכימי הסורי, אך למעשה בדבר השהיית התוכנית האמריקנית להכות בבשאר ובצבאו, כמוה כהענקת יתרון משמעותי לבשאר במלחמה שהוא מנהל נגד יריביו מבית. אפשר אפוא שיום חתימת ההסכם הרוסי־אמריקני ייזכר לעתיד כיום שבו החלה הספירה לאחור לקראת ניצחונו של בשאר על המורדים במשטרו. בשאר אינו זקוק לנשק הכימי שברשותו כדי לגבור על יריביו מבית ואפילו לא כדי להרתיע את ישראל. זוהי ככל הנראה הסיבה שפטרוניו הרוסים הסכימו, על דעתו ובהסכמתו, לוותר על נשק יום הדין, כדי להעניק לו חסינות מפני הטילים שהתכוונו האמריקנים לשגר לעברו, שיכלו למוטט את בשאר ואת משטרו.

משמעות ההסכם ברורה. לאחר שנתיים של חיבוטי נפש החליטו האמריקנים כי הם רוצים את בשאר בשלטון. בדומה לישראל, הם מטשטשים החלטתם זו ברטוריקה תקיפה נגד הפשעים שמבצע משטרו, וכמו ישראל הם מבקשים לקצוץ את ציפורני בשאר כדי שיישאר בכיסאו חלש מכדי להתגרות בהם ובבעלי בריתם, אבל חזק דיו להילחם בלוחמי אל־קאעידה בסוריה. הדרך לניצחון נפתחה אפוא בפני בשאר, ואולם היא עודנה ארוכה. על בשאר לגבור תחילה על "נחילי הארבה של המורדים". בנוסף, ההסכם נסמך על סעיף 7 של מגילת האו"ם, שיקל בעתיד על אובמה, אם ישנה את דעתו, לעשות שימוש בכוח נגד סוריה. אבל בשאר הוכיח כי הוא יכול, עוד מעט סבלנות ואיפוק, והניצחון המלא בכיסו.