לעשות חסד עם המשפחות: לשחרר רוב החומרים

40 שנה חלפו. 40 שנה של סוד, של חיסיון בלתי מוסבר. יותר מדי שנים חיות להן משפחות שכולות בלי לדעת מה באמת קרה בבור המבצעים בתל אביב.

כן, זה חשוב למשפחות. מותר להן. יש משפחות שרצו, לאורך שנים רבות, לעמוד על אופן קבלת ההחלטות שחרצו את גורל בניהן. אנחנו מחפשים את הקולות, את הרגעים הקטנים בין הכותרות, את הגוונים את הצבע. מחפשים לגעת, להיאחז בעוד משהו שיזכיר את הבנים שהלכו, וכבר 40 שנה אינם כאן איתנו.

המלחמה ההיא הותירה 3,000 משפחות הרוסות ופצועות. ההורים של רבים מהנופלים כבר לא איתנו. את האחריות לסיפור מורשתם לקחו בשנים האחרונות האחים הבוגרים. הם רוצים לדעת מה קרה באמת בקרב בעיר סואץ, הם רוצים לדעת מי תיפקד במלחמה ומי ברח מהאחריות. הם לא מחפשים אשמים. הם לא מונעים מיצר סקרנות, חלילה. הם רק רוצים לסגור את הסיפור. משהו בתסריט המלחמתי המטורף נשאר פתוח.

לא אחת מתקבלת תחושה כי מישהו מנסה להסתיר את הקלטת עם הסוף. כאילו מדובר בסרט מתח, שהפרקים ה"טובים" בו נשארו כמתאבן לחגיגות לציון 50 שנה למלחמה. אז לבטח תתכנס ועדה של אנשים מכובדים: היסטוריונים, אנשי רוח ומצביאים. הם יחליטו שהעם בשל לעכל את מה שקרה. הוא בשל, כי דור שלם שזוכר את המלחמה הנוראית ההיא כבר לא יהיה בין החיים.

בימים האחרונים הורים שכולים שעודם בחיים נכנסו לכוננות ספיגה. הם מכירים כבר את הריטואל. מישהו בארכיב המדינה מחליט לנער את האבק מארכיון ההקלטות ולשחרר לאוויר את הפצצה התורנית. הבכי של הגנרל, תחושת הכאוס, סוף העולם הגיע. הכותרות זועקות. פתאום הטכנולוגיות החדשניות מעניקות למלחמה צבע ופנים.

צוות ארכיון המדינה, הגנזך, האחראית על ארכיון צה"ל - אנא מכם, גלו רגישות כלפי המשפחות. עדכנו את ההורים ואת ארגון יד לבנים טרם שחרור החומרים. חשוב מכך, עשו עימנו חסד קטן: קבלו החלטה גורפת על שחרור מרבית החומרים. ראוי שכל תלמיד ותלמידה יכירו את הקולות של המלחמה ההיא, שעיצבה את מדינת ישראל לכדי מה שהיא היום: מדינה שחיה בצל המחדל ההוא, מחדל שהפך את צה"ל ומפקדיו לצנועים ולספקנים.