ישראל בחרה אתמול בין שתי אפשרויות סבירות - לפרוס את יחידות כיפת הברזל ואחרות, לגייס מעט אנשי מילואים ממערך העורף והמודיעין ולפתוח לרווחה את דלת התחנות לחלוקת ערכות מגן. האפשרות האחרת היתה לסמוך על ההיגיון ועל תחושת הבטן שבשאר אסד לא יעשה דבר, ולא לשנות כלל ועיקר ממנהגי המדינה במצבים של שיגרה. אך אין ארוחות חינם, ולכל אחת משתי האפשרויות נצמד תג מחיר.
הממשלה בחרה בגיוס, במסיכות ובפריסת ההגנה האווירית. התועלת ברורה - אסד אינו יכול לקוות כי יפתיע את ישראל, ולא תחזור תמונת המצב החובבנית מהימים הראשונים למלחמת לבנון השנייה; ובהנחה שהוא מנהיג רציונלי, סביר להניח שיירתע מלתקוף את ישראל בתגובה לפעולה אמריקנית נגדו, בעיקר לאחר שבנימין נתניהו איים ברמז עבה להפיל את משטרו אם יהפוך את ערי ישראל מטרות לטיליו.
ההחלטה נכונה, אבל כל ממשל וכל יחיד חייבים להיות מודעים למחירה: אסד נרתע, אבל הציבור בישראל נתקף בחלקו בבהלה ושוקע באווירת נכאים של "רוחות מלחמה", והדימוי והצפי יוצרים מציאות חדשה למרות שדבר טרם השתנה בפועל.
יצחק (בוז'י) הרצוג, שהציג עצמו שלשום כמועמד לראשות מפלגת העבודה, ולפני כן קיים כשנתיים קשרים הדוקים עם האופוזיציה החילונית בסוריה, טען שהכתובת היתה על הקיר. היו סיבות מעשיות ומוסריות לחבור לאופוזיציה. לא לשגר את צה"ל לאזורי הקרבות, אבל לצדד באויביו של אסד ולהגיש להם סיוע מדיני והומניטרי בשיעורים גדולים מכפי שהוענקו להם עד כה.
בדיעבד זה נכון. בפועל, נכון לכל יחידת זמן לאורך מלחמת האזרחים, כל העמקה כזאת בפעילות הישראלית היתה עלולה לגרור את צה"ל לסוריה שלא בטובתו.
גם עתה התמונה לא ברורה. הצדדים משחקים בפוקר. בעלי בריתו הרחוקים של אסד מבטיחים לו מלבנון ומאיראן להתערב בשדה הקרב נגד ישראל כתגמול למתקפה. למה ישראל? כי במילון האנטישמי דמה הותר, ואין בכל רחבי העולם הערבי - גם לא בקרב הבוחרים בד"ר אחמד טיבי ובחנין זועבי - מי שיקום ויאמר כי מדובר בהתנכלות של ציר הרשע למדינת היהודים. יושרה אינה רשומה בין מטרותיהם.
לעצם העניין, הצפי הסביר הוא שאובאמה ישעה לפניות בינלאומיות למתן ולהאט את התקיפה בסוריה, והוא יבקש לעשות כן במשורה - בכמות שתיראה כתגמול צבאי סביר על השימוש בנשק כימי אבל לא יותר מכך, ולא יותר מפעם אחת.
על ישראל להיות ערוכה. אמנם להערכתי ההיגיון הפנימי של אסד, כפי שירש אותו מאביו, יגבר על תאוות הלחימה שלו, וישראל לא תינזק בפועל. אך מדינה אינה אזרח פרטי. היא אינה יכולה לסמוך על ההיגיון של השליט האכזר, שיבין כי לא כדאי לו להרחיב את החזית מול ישראל. העצבים ימשיכו לעבוד שעות נוספות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו