שרשרת האירועים שנקראה "עסק הביש" נמשכה (עם עליות ומורדות) כעשור. היא גרמה לדוד בן־גוריון לפרוש מראשות הממשלה ולאחר מכן ממפלגתו ולהקים את רפ"י.
זה היה ב־1965 ואחד מהבוחרים בו היה העיתונאי נחום ברנע, אז בן 21. כאשר סיפר על כך לאהוד ברק - שגם הצביע לרפ"י - מתח ביקורת על עצמו; "הייתי חמור לא קטן", כך כתב שלשום במאמרו ב"ידיעות אחרונות". אהיה לו לסנגור: הצבעה סבירה, לא "חמור" ולא "לא קטן".
אזכור עסק הביש נעשה בהשוואה לפרשת המסמך המזויף שיצא מלשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי. למי שמבקש לעצמו פרספקטיבה היסטורית ראויה של המאבקים להגנת שלטון החוק והדמוקרטיה הישראלית - זו בחינת הדברים הראויה.
כמו פרשת אשכנזי, גם סוגיית עסק הביש הורכבה מרבדים שונים של עשייה אסורה. ראש אמ"ן בנימין גיבלי ואחרים, חששו שהצבא הבריטי יפנה את בסיסיו בתעלת סואץ. הם יזמו שורה של מעשי טרור נגד מוסדות אנגליים ואמריקניים, כדי לשכנע את וושינגטון ולונדון שלא לוותר על אחיזתן בנתיב המים הבינלאומי.
הפעולות היו חובבניות; הן נכשלו. שני יהודים אזרחי מצרים - משה מרזוק ושמואל עזר - נתלו בצווארם עד צאת נשמתם. האחרים נכלאו לתקופה ארוכה. המדינה סערה בשאלה אם הממשלה, והעומדים בראשה משה שרת ופנחס לבון, ידעו על שורת מעשי הטרור מתוצרת כחול־לבן.
גיבלי זייף מסמך, קציניו הכפישו את שרת ובעיקר את לבון, וזה נאלץ להתפטר. הכל אירע מפני שדוד בן־גוריון התבודד באותה שנה - 1954 - בצריפו בשדה בוקר, ושרת ולבון היו חלשים מול ראש אמ"ן. בן־גוריון לא היה מניח לצבא לפעול על דעת עצמו ולהכתיב את רצונו לממשלה.
חלפו שש שנים. לבון ביקש מבן־גוריון כתב מירוק חטאים, על כך שידו לא היתה בעסק הביש. אך מי שחזר משדה בוקר לראשות הממשלה משך בכתפיו: מה פתאום? פוליטיקאים לא חוקרים, ואינם מרשיעים, ולא מזכים. אם לבון מבקש את צדקו, ילך למשטרה וייזום חקירה פלילית ותקום ועדת חקירה ושופטים יכריעו.
באותה עת הפך בן־גוריון ללוחם על של שלטון החוק. בן אור, אם יורשה לי. לבון לא רצה חקירה ולא משפט והסביר שלא צריך, והכל כבר נאמר על ידי ועדה של שבעה שרים. בן־גוריון היה אז מאוד בלתי פופולרי וגברו "אראלים על מצוקים". למעשה, הוא גורש מן השלטון.
מרכיבי העיסה בשתי הפרשיות - עסק הביש ופרשת אשכנזי - כמעט זהים, אם כי בכמה פרקים יש היפוך תפקידים: מסמך מזויף, עדויות שקר, סימפטיה שכמעט גברה על ההיגיון. צריך להפעיל את בלמי החוק כדי שעסק הביש לא יחזור על עצמו.
גם יהודה וינשטיין, כנחום ברנע, היה בבחירות של 1965 בן 21. איני יודע למי הצביע. אך מצופה ממנו שינהג כאילו הצביע אז לבן־גוריון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו