ורק הסכסוך הישראלי־פלשתיני תמיד רלוונטי | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ורק הסכסוך הישראלי־פלשתיני תמיד רלוונטי

, עודכן

בסוף השבוע נהרגו ונפצעו סורים רבים. בוודאי עשרות. אולי מאות. אך זה כבר "לא סיפור". מפני שדעת הקהל הורגלה לכותרות האלה, ומפני שצץ "סיפור" חדש במצרים. אם תגלוש ארץ הנילוס למלחמת אזרחים עקובה מדם, שתימשך זמן רב, היא תיסוג מן הכותרות ברגע שבו תוצת אש במדינה מרכזית נוספת באזור.

יש רק סיפור עיתונאי אחד שמסרב לגווע, והוא הסכסוך הישראלי־פלשתיני. עוסקים בו גם ברגיעה, מלעיטים ומלהיטים אותו גם כש"אין סיפור" בעגה העיתונאית. אפשר שההסבר לכך מצוי בדברים שאמר שלשום מזכ"ל האו"ם באן קי מון לסטודנטים בירושלים, שלפיהם ישראל הופלתה לרעה בארגון הבינלאומי שהוא עומד בראשו.

הוא המזכ"ל הראשון המודה בכך מאז הוביל או תאנט התימהוני משהו מדיניות פסיבית, שדירדרה את המזרח התיכון למלחמת 67'. אך גם באן קי מון לא יאמר כדברים האלה בפני סטודנטים בשבדיה ובנורבגיה ובשאר מדינות אירופה, שלא לדבר על ארצות ערב.

למרות הפער התקשורתי המתרחב בין העניין בטבח הסורי לעומת הירי הסיטוני במצרים, יש ביניהם קשר אמיץ, והוא נסיגת ארה"ב מן המעמד המיוחד שהיה לה במזרח התיכון. כמו שהיחס לישראל באו"ם אינו נהנה מקריטריון אחיד כלשאר החברות, כך גם המדיניות האמריקנית בשני מוקדי האש אינה מתבססת על עקרונות זהים.

תמוה שארה"ב אינה נוקפת אצבע למוטט את ציר הרשע המשתרע מטהרן עד לדמשק ולמטה חיזבאללה בביירות. לאמריקה עימות גלוי עם איראן בסוגיה הגרעינית, ואין סיבה שתנהג במשיכת כתפיים נוכח האפשרות כי סוכניה של טהרן יישארו על כנם בבירת סוריה ובחיזבאללה.

אך אם ייאמר כי לארה"ב יש מדיניות של הימנעות מהתערבות במאבקים פנים־לאומיים, מדוע אינה מקפידה על כלל זה גם במצרים? במה הירי של הצבא המצרי פסול מן הטבח של הסורים? אין לכך הסבר, אפילו לא במונחים של הדמוקרטיה המערבית והאביב הערבי.

כאשר וושינגטון אינה מתערבת נגד אסד, ארה"ב יוצאת וידה על התחתונה; וכאשר היא נוקטת לשון של גינוי כלפי הצבא המצרי, היא שוב תצא וידה על התחתונה. תמיד על התחתונה.

הנשיא ברק אובאמה לא מצא פסול בתוצאות ההצבעה לחוסני מובארק (יותר מ־90 אחוזים) עד שההמונים סערו בכיכר תחריר, ואז הפנתה לו עורף. תפיסתה הדמוקרטית הובילה אותה לשיתוף פעולה עם מוחמד מורסי, שסילק את כל ידידיה מעמדות שלטוניות. אך אם אמריקה אינה נגד מי שתופס את השלטון במצרים ובארצות אחרות בכוח הזרוע, מדוע היא עושה כן דווקא כאשר בעל בריתה הטבעי מחזיק בהגה?

בהגיע החורף הערבי לשיאו בעוד שנה או שנתיים תמצא ארה"ב את עצמה ללא בסיסי כוח בקהיר ובדמשק גם יחד. אילו היתה עקבית במדיניותה, כי אז היתה גוברת על יריביה באחת המדינות השותתות דם, לפחות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר