בשבוע שעבר לא יכולתי לכתוב את הטור שלי כי לימדתי תנ"ך בצידו השני של כדור הארץ. 30 רבנים קונסרבטיבים מדרום אמריקה נקבצו בפורטו אלגרה, עיר יפהפייה בפאתי ברזיל, למרתון לימודים אינטנסיבי שנקרא "כלה", שמתקיים באחת ממדינות האזור בכל שנתיים, ורק עם מרצים ישראלים. הרבנים המרשימים ורחבי האופקים הללו אינם מסתפקים בידע העמוק שלהם ביהדות, אלא רוצים גם ללטש את העברית המדוברת הטובה שבפיהם.
חזרתי ארצה בהתרוממות רוח, אבל גם עם שתי תובנות מטרידות: הראשונה על היהדות, והשנייה על החברה האנושית.
התובנה היהודית
הגעתי לברזיל ארבעה ימים לפני תחילת ה"כלה" והוזמנתי לבקר בבית הספר של הקהילה היהודית בעיר. במהלך הביקור שאלתי את עצמי את השאלות שתמיד מעסיקות אותי כשאני מתארחת בקהילות יהודיות בנכר: למה בתי הספר שלהן מצוידים בארונות קודש ובספרי תורה, ואילו בבתי הספר שלנו אין אפילו סידורים? למה התלמידים שלהן לומדים את כל רבדיה של התרבות היהודית, ואילו התלמידים שלנו בקושי לומדים תנ"ך? או בקיצור, למה מערכות החינוך בתפוצות כל כך יותר יהודיות ממערכת החינוך הממלכתית של מדינת היהודים?
עד כה הסתפקתי בתשובה הרגילה: יהודי הגולה צריכים טלית ובית כנסת כדי לבטא את יהדותם, ואילו היהדות שלנו טבעית, נינוחה ומובנית מאליה. מדינת ישראל מעניקה לנו ביטחון גמור בזהותנו הלאומית. אנחנו לא נזקקים לסממנים חיצוניים בשביל להרגיש יהודים.
אבל פתאום הבנתי משהו נוסף. משהו שידעתי גם לפני כן, אך הפעם הצלחתי לנסח אותו לעצמי בבהירות נוקבת:
ליהודי התפוצות אין רבנות ראשית, אין חוקים דתיים, וגם לא בתי דין שחייבים לציית להם. שום זרם דתי לא מקבל אצלם מונופול. אף אחד לא מכריח אותם להתחתן, להתגייר ולמות על פי ההלכה.
רק שם, בגולה הדוויה, ניתנת ליהודים חירות יהודית אמיתית.
לכן הם כל כך אוהבים את היהדות שלהם.
התובנה החברתית
אנשי הקהילה הסיעו אותי בתורנות ברחבי העיר. בהתחלה זה מצא חן בעיניי. כיף להתרווח במושב וליהנות מנהג צמוד. אבל בשלב מסוים רציתי לערוך טיול רגלי. מלוויי ניסו לשכנע אותי להישאר במכונית. חשבתי שהגשם מרתיע אותם ומיהרתי להכריז שאני יכולה לטייל בעצמי. הם פערו מולי עיניים נדהמות והודיעו לי שאני לא יוצאת החוצה. בטח לא לבדי.
רק אז הבחנתי שהמכוניות ננעלות מבפנים, שבנייני המגורים מוקפים גדרות חשמליות, ששומרים חמושים ניצבים בכל כניסה, ושרוב הרחובות הצדדיים ריקים מהולכי רגל. רק כלי רכב חולפים בהם. חדשים, נוצצים ו... ממוגנים.
הפחד היה מוחשי, אך מושאיו לא נראו לעין. מארחיי לא הסבירו לי למה הם מסיעים את ילדיהם לחברים שגרים ממול, למה בשעות החשיכה הנהגים חוצים את הרמזורים באור אדום, ולמה בתי הקפה ננעלים בשמונה בערב.
לקח לי זמן להבין מי היא רוח הרפאים הבלתי נראית שמטילה את חיתתה בכל מקום.
שני עמים חיים בברזיל: עם העשירים ועם העניים. עם העשירים מנסה להיבדל, להתנתק, לחיות בבועה. אבל עם העניים מסרב להיעלם. והוא רעב, מיואש ומסוכן. אין לו מה להפסיד.
העם השקוף של ברזיל הזכיר לי פירוש רגיש ועמוק של רבי שמשון רפאל הירש, שמסביר מדוע התורה שבה ומצווה לדאוג לשכבות החלשות. ואלה דבריו, כמעט מילה במילה: הדאגה לעני ולגר אינה יכולה להתבסס רק על רגש הפחד מפני סכנת ההתקוממות של העניים המיואשים, המאיימת על בעלי הרכוש. ואפילו לא רק על רגש החמלה. הדאגה לעניים אינה מופקדת בידי פקחים או רחמנים, אלא היא זכות הניתנת מאת ה' למעוטי היכולת. חיוב שנתחייבו בו בעלי היכולת.
רבי שמשון רפאל הירש לא סומך על הרגשות האנושיים. הניסיון לימד אותו שאנשים שבעים מצליחים להתגבר על רגש החמלה באמצעות התבדלות וניכור, ועל רגש הפחד באמצעות אבטחה ומיגון. רק ציווי דתי יכול לאלץ אותם לדאוג לעניים.
שם, בפורטו אלגרה הרחוקה, הבנתי שהוא צודק וטועה. צודק בהבחנה שאין כמעט דבר שיביא את השבעים לדאוג לרעבים, וטועה בהנחה שהדת יכולה לתקן זאת. ברזיל היא אחת המדינות הכי דתיות בעולם. המוני בני אדם מצטופפים בכנסיות ומאזינים בחרדת קודש לצו הדתי: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". ואז הם חוזרים לבתיהם היפים ומודים לאלוהים על כך שהדרך עברה עליהם בשלום ושאף אחד לא חטף להם את הילד ולא שדד את מכוניתם ברמזור.
ברזיל 2013. תמרור אזהרה מאיים שממחיש את שבריריותה של החברה האנושית. כמה אנחנו צריכים להיזהר לא להגיע למצב הזה. מדינת ישראל היתה פעם חברה סולידרית למופת. אבל בעשורים האחרונים, עם גידול האוכלוסייה והצמיחה הכלכלית, הפכנו לאחת המדינות הכי פחות שוויוניות במערב. לא כמו ברזיל, אבל בכיוון.
העשירים בארץ יכולים להתעשר עוד ועוד, הם מספיק חזקים, אבל זהו עושר השמור לבעליו לרעתו. לא כדאי לבעלי המזל לנצל את יכולותיהם עד הקצה. מיעוט מצליח ושנוא לא יוכל להתסתגר בבועתו הנוצצת לאורך זמן. לא במדינה קטנה ומאוימת כשלנו.
התורה מצווה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לא תַעֲבד בּוֹ עֲבדַת עָבֶד". כל כך קל לשעבד אנשים שנקלעים למצוקה כלכלית ולשלם להם פרוטות עלובות בעבור עמלם. כל כך קל להפוך אותם לעם שקוף.
איני רוצה לחיות בחברה כזאת. לא כענייה, וגם לא כעשירה.
* * *
בשבועיים הבאים שוב הטור שלי לא יתפרסם. אני נוסעת למזרח אירופה בעקבות תחנות חייו של הבעל שם טוב, גיבור ספרי הבא. גם הטיול הזה יעניק לי קרוב לוודאי תובנות חדשות, שאשמח לחלוק איתכם. נתראה בעזרת ה' בגיליון החג של ערב ראש השנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו